Sharp Objects

כשסיימתי לצפות בסדרה לפני שנה
יצאתי אל הסלון נפעמת (וקצת מאוהבת באיימי)
ואמרתי לך
שאם אתה רוצה להבין אותי יותר,
אתה צריך לראות את זה
או שרק חשבתי שאמרתי את זה
ואתה בתגובה הנהנת בחצי שתיקה ועברת הלאה
וידעתי שלעולם לא תצפה.
לא העלבון ירד בגרוני כמו ש
הנהר שעבר בנינו
באותו רגע
וברגעים רבים אחרים.
ידעתי שאני לבד עם זה,
לבד בזה,
ואיזה לא פייר זה לומר את זה,
אחרי כל הביחד שהיית לי.

השבוע צפיתי בה שוב
מההתחלה
ועד הסוף,
נפעמת,
הפעם
בסלון יתום.

עליתי על זה.
אחרי ימים של השתבללות הבנתי; נעתי ונדתי מסביב לשנים האחרונות, סביב קפסולות זמן קדושות, כמו נץ חגתי, השתדלתי לא לטרוף, לא לנעוץ טלפיים, יש לי את כל החיים לעבור בלי זכרונות חדשים, הישנים צריכים להשמר לעת משבר

וההשתבללות היוותה דחף, והידיים והעיניים זזו מעצמן, וגמעתי כמו אדם שהולך במדבר, עוד יום ועוד יום. 7 שנים הן עניין לא פתור אצלי, זה תמיד חוזר, המספר הזה. והנה עברו 7 שנים, ואני נשמעת לעצמי בדיוק אותו דבר, ובדיוק אדם אחר, באותה נשימה.

ואני אוהבת אותה, והיא לא ילדה בעיניי, היא יותר חזקה ממני לעיתים. והמילים יוצאות ממנה בחוכמה, בחדות, הסכינים שלה יותר מושחזות משלי, אבל שתינו יודעות שהיה לזה מחיר. שלדברים האלה יש מחיר

הראש שלי ריק במשך שנים, אין לו מה לומר, אבל אין לו גם את אותה כמות כאב. הפצע המדמם עדיין קיים, אבל אחרת. אני מאפשרת לעצמי לנוע על פני זכרונות מתוקים, על פני רגשות אכזריים, שעוללתי ועוללו בי. ואני מגלה את עצמי ואת איך ההיסטוריה באמת נכתבה, ונוהגת בעצמי ברכות מפתיעה. ואחרי כל זה, מעזה להביט לראשונה על אהובי ההוא, והוא יפה בדרכו ומביך אותי בדרכו וזה יפה כי זה גם נעים לי, המבוכה הזו.

מה יש לי עם הילדים הטובים האלה שרואים בי יקום חבוי של טוב בעוד אני ראיתי בעצמי את התגלמות הרוע. ומה יש בי עכשיו שסולח לעצמי על מה שעשיתי לו, ורואה, כמו שרואים בסוף החיים, תמונות חולפות, עם כתוביות. אני ממש זוכרת מה הרגשתי באותו רגע, אז לפני שבע וחצי שנים. או יותר נכון, איך הרגשתי כמה אני לא מצליחה להרגיש, האטימות השתלטה עליי ונכנסתי לתוך מרה שחורה גדולה שנמשכה הרבה הרבה אחר כך. אבל אני יודעת היום שלא יכלתי לעשות אחרת, ולא יכלתי להיות נאמנה יותר משהייתי בזמן שתקעתי את הסכין.

ועכשיו אני מבינה משהו שלא הבנתי בימים האחרונים, שהיו מבלבלים ביותר ויכלתי לשמוע את גלגלי הנפש מסתובבים כפי שלא הסתובבו כל כך הרבה זמן, ועשיתי פאוזה ועצרתי, ונתתי למים לזרום מתחת לגשר, ונתתי למה שצף לצוף, וחיבקתי אותי ואת זכרונותיי. עכשיו אני מבינה:

יש לי כמה אהובים, והם חיים אצלי בראש. יש כאלה שאיתם שזרתי נפש בנפש, ויש כאלה שתמיד ישארו רחוקים, ויש אותי, שאני הרבה, המון דברים במקביל, כי אני מה שהם ראו בי, ואני מה שראיתי בי דרכם, ואני מי שהייתי איתם, ומה שהם עזרו לי להגיע אליו.

יש לי את המלאכים הקטנים שלי, שרצו ורוצים לתת לי את הכל. והיום זה שיאו של קרב שנמשך כבר שנים, להוכיח לעצמי שאני יכולה להתמסר לטוב (אבל כנראה שאני לא, ואלה הסוגריים הכי מפחידים שאי פעם כתבתי, אבל אני עדיין לא מוכנה. אז את הקרב העקוב מדם הזה, נשאיר ליום אחר)

יש לי את אלו שלעולם לא יהיו שלי.

ויש לי אותי, שמודה בפני עצמה (בהמשך לסוגריים הקודמים) שהיא לא פה ולא שם, אבן הספיר הזאת, היא לא שם ולא כאן, לא אחר כך ולא עכשיו. ואלה כנראה בשורות רעות ואיומות, אבל בנתיים, היא מוצאת את עצמה אוהבת (ולא כואבת,) את איך שהם נוגעים לה בנפש, או נגעו לה בנפש. חלקם משכו אותה מהבוץ וניקו אותה במים טהורים, והאחרים ניסו למרק פינות בנפש שלה, כי רצו לנכס לעצמם.

זה לא שיר הלל לעצמי.
אפילו להפך.
אבל זה כן המכתב החומל הראשון שכתבתי לעצמי
אי פעם
(אולי זה
הצעד הראשון לפרידה מתקתקה מעצמי
מקלידה ומוחקת
כי אלה מילים חזקות מדי
בסוף, משאירה בסוגריים)

זה שיר לבחורים היפים
שבדרכם הם כולם שלי
ודרכי שזורה בשלהם
כי הם הצילו את חיי
וזה
תמיד ישאר לי.

גבר ואישה יושבים במכונית. אישה? נו טוב, בחורה צעירה. 
הגבר והצעירה אינם מכירים אחד את השני. הם מתחילים בחיוך וכמה הלצות להפגת מתיחות, ויוצאים לדרך.
יש בניהם היררכיה. יש בניהם היררכיה? היא לא ברורה. היא שם לכאורה, אבל אולי במסגרת זה ש- היא בחורה צעירה ולא אישה, אז אין היררכיה.
היום יפה. הנסיעה היא לצפון. הגבר מגיע עם דעות קדומות. למשל,
על נהיגה של בחורות צעירות.
והיא- רגילה לחיות את החיים שלה כך שמקטלגים אותה נורא ומאוד על כל דבר. ואף פעם לא מנסה להתיימר לשנות זאת. זאת המציאות; עד שלפעמים משהו ברצף נשבר והם מופתעים לגלות אותה, לגלות שהם לא מכירים, על אף שלא אותתה להם גאוותנות. הענווה שעלולה להתפרש כחולשה, הופכת את עורה. למשל,
כשהגבר אומר
שהיא מפתיעה אותו, כי היא נוהגת מעולה. והיא תוהה בקול רם- האם זה יותר מחמיא, או מעליב?

הגבר מדבר. יש נסיעה של שלוש שעות והוא חייב להבטיח שלבחורה הצעירה תהיה תחושת ביטחון נעימה. הוא יודע כיצד לדבר; עם כל אחד ותמיד; הוא מתוודה. והאמת, זה נכון. היא לא יודעת אם זה במסגרת התפקיד, אבל זה נעים. הם מדברים על עריכת דין, הם מדברים על צבא וטראומות וטראומות צבא, הם מדברים על החבר שלה ועל פחד חתונה, הם מדברים על הילדים שלו, הם מדברים על הילדות שלו ועל הודו. הם מדברים על פרויד ותסביך אלקטרה והוא אפילו שואל אותה, ואת, יש לך דדי אישיוז? ובתוך המכונית, ומתוך פיו, זה לא נשמע מלוכלך בכלל.

הם מדברים על ספרים. הבחורה מתפלאת בליבה על הספרים שהוא קרא, על כך שהוא בכלל קרא. הגבר מתפלא בקול רם על כך שראתה סרט כלשהו שהוא מציין. הוא מספר לה את שמות הילדים שלו והיא מספרת לו את השמות העתידיים שבחרה לילדיה. פרט שהיה לפני כן כל כך אינטימי, בורח לו בחלל הרכב כשהוא שואל. כי נעים.
(כשהיא שאלה אותו איזה ספר הרעיד את עולמו
והוא ענה ושאל אותה בחזרה
היא לא רצתה לומר בתו של יורם קניוק
כי זה עוד פרט, אינטימי מדי
אז היא חייכה במבוכה ואמרה,
אני לא יודעת.)

הנוף יפה
והרכב הוא כמו חלל אינטימי של בליינד דייט, שבמקרה הזה הוא באמת בליינד,  כי הבחורה הצעירה נוהגת, והגבר יושב לצידה. רק כשהם יורדים בתחנה הראשונה היא רואה את העיניים הירוקות שלו ולצידן גם את סימני הגיל, ומבינה כמה נעים זה, להכיר מישהו בלי חושים מיותרים כמו חוש הראייה. איך השמיעה מתחדדת לכל ניואנס, וכל מילה מקבלת תשומת לב מיוחדת. משהו בו מאוד מזכיר לה דמות מספר של אשכול נבו, כשהוא מדבר על החברים שלו מהצבא ועל מי שהוא ועל לטרוף את העולם. הצורה שבה הוא הוגה את המילים, האופן שבו הוא מדבר על בני אדם. השתיקה לפני שהוא עונה לה, הכנות על אף שזו סיטואציה כל כך לא טבעית. כאן, מהמכונית הזו, כששום דבר לא קושר בניהם, ושום דבר לא קרוב בניהם, ועם זאת
הוא נעים לה, וקרוב.

הנוף נעים
הנהיגה נעימה
השיחה נעימה
והיא פתאום אדם בפני עצמו,
בפעם הראשונה
נעים לה להיות ה
בחורה הצעירה, שהיא
ונעים לה להציג את עצמה
כי אין הכרח, ואין המשך
ואין הוכחות להוכיח.

וכשהגיעו לבסוף, הוא אמר
מי יודע, אולי נתראה שוב.
והיא חייכה ואמרה,
נכון,
אולי.

כמו שעון, חודש וחצי לשנת החורף שלי. חצי חיה, חצי קפואה, חצי צניעות חצי הלם. כבר לא משתמשים במילה ביישנות היום, אומרים, איזה חמודה את, מחזקים את הגדולים מהחיים, מרימים מרימים מרימים.
אם אין אני לי מי ירים לי?
השעון דופק, במציאות שלי הימים הטובים חולפים-חלפו, לא נראה לי שנשאר יום בימי חיי שבו לא ארגיש ככה יותר. מתי במודרניזציה של 2018 אנחנו כבר נחשבות ככאלה שעבר זמנן? גיל עשר פחות או יותר?
ואולי אני לא רוצה עולם הבא, אולי אני לא רוצה להמשיך בנפש הזו, אולי רוצה גלגול מחדש, לחוות ילדות כזו אחרת, גיל התבגרות כזה אחר, בעיקר איזה חלום תיאורטי פילוסופי מפתה להיות בחור, כזה יפה טבעי, מהסוג שמביטים לי בעיניים כששלי רק מחפשות את האבק על הרצפה, שהנוכחות שלהם לא מתנצלת. בחורים מתלוננים על המאמץ לזיין אבל כמה קשה לזיין מול כמה קשה לבקש אהבה, ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך, זה קרב אבוד מראש, וכמה קשה לאישה להיחשב יפה מבחוץ וגם מבפנים וכמה זה חשוב, ולמה זה חשוב, וכמה אישה יכולה להיות בעלת ערך בפני עצמה כשהיא יודעת שיש לה תוקף על המצח? כשהיא יודעת שבמובן מה, תוחלת חייה כאדם בעל משמעות בחברה, לא רק דל יותר במגוונו, אלא גם קצר יותר?
(ועם כל הקליפות על קליפות, שכבות על שכבות, מה אם נגלה שאצל הרוב אין כלום מתחת?)
אולי אז לא הייתי כזו, כי בנים חזקים יותר, תרבות הרבה לפני אישיות, אם הוא חושב על היום ההוא שהוא הקיא במסיבה זו בסך הכל בדיחה על ימים טובים ופרועים, אם הוא זיין ולא זכר אותה למחרת זה דווקא נחמד, וכשאנחנו חושבות על הדברים האלה אנחנו מתמלאות בושה, רוצות לקבור את עצמנו, לרוץ רחוק רחוק ולהתחיל מחדש. תהי מושלמת, קודם כל, אחר כך נדבר. ואם כבר בעלת פגמים, שיהיו נשיים.
כס הגבריות שוכב ומזרז אותנו, יושב ומצקצק עלינו, עומד ומכלה אותנו. 24 נשים, מזל שהחודש נגמר ולא יכולנו להמשיך לספור. (ואם כבר עסקינן – לא, 'אנחנו' לא נשחטות. הן נשחטות. עצם הסולידריות לא הופכת אתכן לקורבנות.)

תמיד כתבתי על זה וכנראה תמיד אכתוב, על הבוז המתקתק הזה, הזעם הזה שיושב לי כמו שעון עצר תקוע, תיק-תק. אם אני בורחת – יש לזה משמעות? בבית הכלא שלי, מלא בשעוני עצר שמתקתקים באותו זמן, ואין להם באמת יכולת חוץ מלצבוט, להעלות גלים בנפש, כמו הסרטון ההוא שראינו אז, שפירק אותנו מצחוק, פרודיה על סרטי אימה שבה משתמשים רק בכף, שוב, ושוב, ושוב, עד שהבן אדם כבר מעדיף למות, כי כמה מכות של כף על העור אפשר להכיל, וככה אני מרגישה, כמה עוד אפשר להכיל, כשהנפש כבר מכה את עצמה לבד, כי זו ברירת המחדל שלה ביחס כלפי עצמה, וכמה זמן יעבור עד שהמכות אותן קיבלתי אי-אז לפני שנים, יעזבו לי את הא/עור במנוחה, וישאירו לי במקום, אהבה עצמית בתוך כרית לחימום עצמי במיקרו, לימים קרים.

קפיצת ראש

הוא כבר למד לזהות את הניתוקים שלי. אז, לפני כמעט שנתיים, הייתי מתפוצצת ברגע הכי אינטימי בהתקף חרדה גדול, מורחת את עצמי על הרצפה, בועטת במיטה, מייללת כמו חתולה.
ומאז עברנו את מה שעברנו, והכל שצף וקצף עד שנרגע וחזר למקומו, סוער רק מדי פעם. רק במנות קטנות.
אבל גרוע יותר הוא הניתוק. זוחל לו מתחת לשמיכה, אין לו פנים ותזמון, והולך ומחמיר לאחרונה. בכל פעם שטוב,     פתאום יש שקט,
והוא כבר יודע לזהות את העיניים שלי, שהופכות חלולות, את הקיפאון, את הגוף המנותק מעצמו, מנותק מהחוויה הכי חיובית שיודע אבולוציונית לחוות. והוא גם יודע לזהות שלמרות שאני עונה שזה בסדר, זה לא בסדר. רגע עבר ואני כבר לא שם. חיה פצועה. מרגישה את המילה הזו, ששמורה רק לרעים שבחוץ, אלו שאינם הוא,
מ חו  ללת
ויודעת שאם ידע, הוא יתרסק. אז כשהוא עוצר ומחבק, ואני הודפת והמגע מרתיע, אני רק מתנצלת. בוכה. בוכה כי פגומה, יותר מתמיד.
יש כל כך הרבה דברים שאני עוברת ויודעת לדבר אותם, גם אם בחלוף הזמן. יודעת לפתור את סבכי הנפש במאמץ רב אך בטוח, במסגרת הגדילה, יום אחרי יום. וכאן,
אילמת, מבולבלת, שום תאוריה מתפלספת לא יכולה להוות מענה מספק.

ושאלתי, אם זו טראומה מודחקת, והמטפל אמר שלא.
הרי אני עם המקרים כבר התמודדתי. התמודדתי עם להתעורר בשירותים של בר בלי אף זכרון חוץ מגרביונים מופשלים. התמודדתי גם עם הידיד הטוב ההוא שניצל את העובדה שנרדמתי ומיקם אותי בין רגליו.
התמודדתי עם כל המעשים המיניים שעשיתי ללא אבחנה, עם זרים, יותר או פחות, בקור לב, יותר או פחות, בתקופות הכי שבריריות בחיי.
ואולי לא נכון להגיד על כל אלו "התמודדתי" – אולי רק הכרתי בנוכחותם, מדדתי את תנודות הלב, מצאתי שאין שם דבר המהווה רעידת אדמה, והמשכתי הלאה.

אז אין לי הסבר.
ואז מגיע הרגע שבו זה מרחיק בנינו. זה מרחיק ביני לבין עצמי, יוצר מחנק. אז אני צריכה להשתחרר ממנו, מאיתנו. פתאום קולטת, שבהחלטה של רגע לפני כמה חודשים, החלטתי שאחרי שנה וחצי של יחסים לא מחייבים, הם כבר כן. שאני שם. ונתקפתי אימה. אימה מטונפת, שליליות בוצית, שיוצרת מחנק בגרון, רצון להאטם, לברוח, לברוח, לברוח,    ועדיין
אין בי שום חלק שמאמין שיחסים עם אדם אחר יפתרו את המצב.
אני פשוט רוצה יחסים אחרים עם עצמי.

WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑