אתה מזיין אותי.
ועוד לפני שאתה מזיין אותי
ותוך כדי שאתה מזיין אותי
ואחרי זיון
ובין זיון לזיון
ועד הזיון הבא
אני נרטבת ממך כל כך הרבה
בגלים
מספיק לי לשבת לידך
או לחשוב עליך
קלישאה של מאהבת

אמרתי לך שאתה גם יפה וגם סקסי וזה לא מובן מאליו
ושאלת מה ההבדל ואמרתי
בחור יפה זה בחור שאת רוצה שינשק אותך
בחור סקסי זה בחור שאת רוצה שיאכל אותך בין הרגליים ברגע זה
ואתה שניהם בו זמנית
קלישאה של מאהבת

זה לא רק העיניים שלך
או הנמשים על הגוף שלך
זה הכל מהכל
התשוקה שלך לחיים ולעצמך בעיקר
לא ידעתי שזה מה שאני צריכה
אתה גורם לי לרצות להיות טובה יותר
ושמחה יותר
קלישאה של מאהבת

כשאת מאהבת חוקית
זה מרגיש אחרת קצת
אתם משחקים באש מינוס רגשות אשם
ואז את מתפנה להרגיש את מה שבאמת מפעיל אותך
את כל כך רוצה שהוא יאהב אותך
שיתאהב שיתאהב שיתאהב
שום דבר אחר לא מניח את דעתך
וגם זה לא יניח את דעתך
כי את קלישאה של מאהבת
ואתם לא הולכים לשום מקום

ואתה אומר איפשהו באמצע הטירוף
אולי נמות ביחד
ואת שואלת מה כי את חושבת שאולי לא שמעת
ואתה עונה,
אם אני אמות כאן ואתעורר לזה אני אמות מחדש
ואת שותה את המילים
כי את קלישאה של מאהבת

אתה מזיין אותי
ויום למחרת ש' מזיין אותי
ואחר גם רצה אבל זה היה קצת לא נכון
או לא מספיק אבל מספיק כדי
שאתן לו לרדת לי
קלישאה.

וכשש' מזיין אותי
אני רוצה להיות רטובה באותה צורה אבל
יודעת שזה מאבק חסר תועלת אז
אפילו לא מנסה רק
מנסה להיות רטובה אפילו קצת ולחשוב
עליך בזמן הזה זה כבר חודר לי מדי אז
אני מוצאת את עצמי משננת לעצמי בראש ש
לש' יש יותר גדול מלך
יש לו יותר גדול יש
לו יותר גדול יש לו
יותר גדול
ואני לא יודעת אם זה נכון ואם
זה בכלל משנה כנראה
שלא
אבל זה עוזר קצת להפסיק
לחשוב על זה שהייתי רוצה שזה תהיה אתה עכשיו ו
להרגיש קצת רטיבות כי הגענו למצב ש
אני נרטבת ממנו רק כשאני מצליחה לחשוב
שלפחות במשהו אחד הוא טוב ממך
שלפחות במשהו אחד מישהו טוב ממך
קלישאה מזדיינת של מאהבת

עצמי של העתיד מדברת איתי לפעמים
והיא אומרת שבמרחק הזמן תזכרי את הדברים הטובים אז
לא רק תזכרי אותם כבר עכשיו
אלא תחיי אותם כבר עכשיו
בכל יום זה יכול להסתיים אולי
ומתישהו זה יסתיים בטוח
אבל איזה מעודד זה שיש גברים שאת יכולה
להרגיש אליהם
איזה מעודד זה לגלות שאת אנושית
נכון את גם קלישאה של מאהבת
אבל
צועקת לי עצמי של העתיד ואני לא לגמרי מאמינה
את גם הרבה יותר.

דברים שאי אפשר לומר בקול

1.
באחד הלילות נ' אוסף אותי מחברה. במגרש החניה אני מחבקת אותו חזק ומרגישה התרוממות רוח מטורפת. עילאית ולא צפויה. תוהה לעצמי אם ככה מרגיש אושר. בתחילת הנסיעה אני מסתכלת מהחלון, מביטה בשלטי חוצות קטנים, אורות לבנים של העיר. היד שלו נוגעת בירך שלי, נעימה. ברגע הבא אני מתעוררת להכרה, מסתכלת קדימה, עדיין באותה ישיבה ברכב שלו, אבל כבר בחניה שמחוץ לבית שלי. בוכה בהיסטריה וצורחת. הצרחות העירו אותי. אני צורחת עליו, הייתי אמורה להיות אמא עכשיו, אתה לא מבין, הייתי אמורה להיות אמא, היו אמורים להיות לי שני ילדים, היו אמורים להיות לי שני ילדים ואני לא הבאתי אותם לעולם.

סיפרתי לפסיכולוג יומיים אחרי. על תחושת אובדן אמיתית, מוחשית, כאילו עברתי הפלות. תחושת אבל על ילדים שהייתי אמורה להביא לקסם. על הפנים שלו הורגש שהוא לא מבין מאיפה כל זה. על הניתוק אני לא זוכרת שהתעכבנו הרבה. אבל זו הייתה עוד סיבה שהתחלתי לשאול כל הזמן אם הוא חושב שיש לי הפרעה נפשית, ואם הוא יגיד לי בכנות אם הוא יחשוב שתפיסת המציאות שלי לא תקינה, ואיך זה מרגיש כשמאבדים את שפיות הדעת.

2.
באחד הערבים-שאחרי-משמרת בבר עם כמה מהצוות, חלקם קרובים וחלקם פחות, ברברנו ושתינו הרבה, עד שפתאום מצאתי את עצמי בתוך בכי, חזק, לא מותאם. לא מצליחה להבין מתי הוא התחיל, פשוט מוצאת את עצמי בתוכו. מספרת על הדוד שהואשם, מדברת על הנערה שכבר אינה, מדברת ומדברת. בוכה ובוכה. לא מצליחה להפסיק. התביישתי כל כך. גם בתוך הלילה וגם בימים שאחרי.

3.
גיליתי על מותו בערב שישי, כשהיד מושטת לפתוח את דלת המסעדה. צעקה שהיא זעקה פרצה מהגרון שלי. הוא חיבק אותי. בכיתי. ידעתי שאני צריכה להתאפס כי ההורים שלו בתוך המסעדה, מחכים רק לנו. התיישבתי בתחושה אטומה וביקשתי בתחינה שיזמינו לי מה שירצו. לא רציתי כלום, בטח לא לאכול, אבל לא הרגשתי נעים לבאס את הארוחה. אכלתי את ההמבורגר בשתיקה. בימים שאחרי חשבתי שאני בסדר, שאני יחסית גיבורה. דיברתי על זה, עישנתי הרבה, בכיתי. אבל המפגש בין האישי למקצועי החל להתערבב. באגביות שמקורה בורות, שהרגישה כל כך אכזרית באותם רגעים, גיליתי על המחלה הזהה ממנה סובל קרוב משפחה, על ההתפרצות הפסיכוטית. פתאום כל הסכרים נפרצו אל תוך הפחדים הגדולים ביותר שלא דמיינתי שיש לי – אני שעון מתקתק, אני בדיוק בגיל, והדור המדלג, והאחים שלי, והילדים שיהיו לי, והוא, מה הוא חווה ברגעיו האחרונים, כמה אימה מאחד עד עשר. העבר, ההווה והעתיד הפכו למציאות של אימה פטאלית, משתקת. אבל הרגשתי שאני בסדר. אני בשליטה. הלכתי לישון ביום שני מרוצה קצת, מהחוזק של עצמי. בשלוש בלילה התעוררתי צמאה כפי שלא הרגשתי מעולם. ניגשתי לכיור, זה הרגיש כל כך דחוף, שלא יכולתי ללכת למטבח. שתיתי מים והתמוטטתי על הרצפה. התעלפתי לדקות ארוכות.

4.
בשנים האחרונות הייתה איזה פנטזיה נעימה ותמימה באחורי הראש, להביא ילדים לעולם – ולאמץ אחד. בשנה האחרונה דגלתי בלדבר קצת יותר על מה שאת רוצה שיקרה, אז יצא שהיא עלתה, פעם או פעמיים. ואז, באחת הנסיעות בכביש הלא נגמר אל הדרום, נפל האסימון שהרגיש כל כך טבעי, להביא את כולם באימוץ. כל כך הרבה מחשבות: את בכלל לא רוצה ילדים כרגע, ומאיפה זה בא, וכמה זה לא קל לאמץ בישראל, ומחלות נפשיות, ותינוקות עם תסמונת אלכוהול עוברית, וילדים יהודים, וברור שאת עוד תתחרטי, מחשבות מחשבות מחשבות, אבל זה ברור. זה ברור:

שיש ילדים בעולם שצריכים אהבה
(הרשתי לעצמי לגלות לעצמי בשנה האחרונה,) שאני מפחדת מאוד מהיריון ומלידה. ומהשלכות גופניות ונפשיות (עד שסוף סוף מתחילה להתחבר לעצמי)
שאני לא רוצה להעביר הלאה את המטען הגנטי המשפחתי הפורה, כמו פוטנציאל העיוורון, האלכוהוליזם, הדיכאון, או את הפצצה שלא אומרים את שמה.

5.
תוכנית על מרכז פסיכיאטרי לאימהות ותינוקות, ספקטרום רחב ומגוון אבל הכל בתכלס טראגי, הצפייה מרגישה כמו הליכה על חבל דק. אני רואה את עצמי הפוטנציאלית בשני הצדדים וזרה לשני הצדדים ורוצה לברוח משני הצדדים רחוק רחוק רחוק. נזכרת בבהירות כמה מפחיד אותי לחשוב על להיות מטפלת, מאז. נזכרת במחשבה כמה כל הפרשים האלה באוניברסיטאות לא מבינים את הכובד והגודל. והתוכנית היא כמו לצפות בתאונת רכבת או סרט אימה, אתה מת שהוא יגמר אבל לא מוכן לעצור בעצמך.

אני לא סומכת על המוח העתידי שלי
אני יודעת שיש פוטנציאל לפצצות מתקתקות בתוך הראש שלי
עבדתי כל כך קשה כדי להגיע עד לכאן
מגיעים לי חיים טובים

זה כל כך הגיוני.
עכשיו רק נשאר שהעולם ישתף פעולה במאמץ להגן עליי מעצמי, בלי לדעת את כל זה בכלל.

6.
אומרת הרבה: התת מודע שלנו לא מציף דברים שאין לנו כוחות להתמודד איתם, כל דבר בזמנו.
מה זה עכשיו?

את הימים לפני חזרתי לארץ החלטנו להעביר בפלאיה. בערב הראשון, מסוחררת קלות, חזרתי להוסטל לבד, לעשן סיגריה לצד הבריכה, ומצאתי שם את כרים. את כרים הכרתי רק בשמו ומוצאו, מלחשושי הישראליות האחרות על הבחור היפה. התיישבתי לצידו והשיחה התגלגלה למחוזות רחוקים. דיברנו על ההווה, העתיד, דיברנו על ההורים שלנו, הוא דיבר בכנות על אבא שלו ועל כך שהוא אדם קשה, דיברנו על פירמידת הצרכים של מאסלו – על זה שההורים של שנינו חוו ילדות של הישרדות, לא היה להם מקום לפיתוח רגשי כמו שלנו יש, הם היו מוטרדים מדברים אחרים שבאו על חשבון זה, ולכן יש היום פער, ששנינו מרגישים, בנינו לבינם. דיברנו על פערים תרבותיים בנינו לבין האבות שלנו, ועל זה שהוא מרגיש לבנוני על אף שכבר שנים רבות שהוא לא חי שם.

כרים נראה קנדי מלידה. הוא נראה כמו ילד לבן, נוצרי ומנותק, ג'סטין ביברי מעט, דוש מאוד. והוא לא כל אחד מהדברים האלה, מסתבר. חוץ מהעובדה שהוא כן ילד, ילד בן 23.

עלינו לחדר שלו, אפשר לקרוא לה סוויטה. חדר פרטי גדול עם שירותים, מקלחת ומרפסת. הוא יטייל רק שבועיים ולכן החליט להתפנק. הוא היה לחוץ לגבי ניקיון וביקש שאשאיר את הנעליים בכניסה, זה הצחיק אותי. הוא שם פלייליסט של Cigarettes After Sex, אחת הלהקות האהובות עליו. ישבנו במרפסת. עישנתי. השיח על ההורים שלנו ובמיוחד על האבות, תפס תאוצה. הוא סיפר לי איך פעם היה במשבר נפשי ואבא שלו רק צעק עליו בטלפון. אני חושבת שסיפר שזו הפעם היחידה שצעק עליו בחזרה. היה שם חסך. אבל על אף הדיבור המעט ילדותי של כרים, והבדיחות הבוסריות שלו, וגילו הצעיר, היה בו משהו מאוד בוגר. על יחסיו עם אביו למשל, הוא הצליח להסתכל בעין לא כל כך פצועה ושברירית.

בשלב מסוים הוא ביקש להקריא לי שיר. בפנים התכווצתי. אמרתי לעצמי שזה הולך להיות מביך ואני פשוט צריכה לספוג את זה. אבל אז הוא פתח את הפה. עוד משפט ועוד משפט. הוא דיבר על אדם אחר, שמנסה לעשות שינוי, להיות טוב יותר, ובשורה האחרונה מגיע הפאנץ', משהו על זה שכל האדם הזה זה בעצם הוא שמביט בעצמו. וזה היה אמור להישמע כמו איזה פואמה שלומדים בשיעור ספרות בכיתה ט', רואוד נוט טייקן או משהו. אבל כשהוא סיים להקריא, יצא לי קצת האוויר. הרגשתי פתאום שהאדם שמתיימר להיות מתוחכם יותר, בוגר יותר – זו דווקא אני, והוא זה שבמילים פשוטות, חסרות יומרה, אומר את מה שאני גם רוצה לומר.
שמתי ראשי על כתפו ואמרתי, "אני רוצה להיות אדם טוב יותר. הכי טובה שאני יכולה. ואני לא יודעת איך עושים את זה." ירדה לי דמעה. הוא שאל, את בוכה? והיה מקסים. ורגיש. חיבק אותי בידו ואמר משהו מנחם, כנראה, "את תצליחי להיות". לא שהינו בדמעה הזו אחרי השנייה הזו.

משם כבר נכנסנו למיטה.
כשסיימנו, הוא סיפר שמהרגע שהגיע נדמה היה שאני לא שמה לב לקיומו בכלל, והרגיש שחייב להכיר אותי. עניתי שמהרגע הראשון היה לי ברור שהוא הבחור הכי יפה בהוסטל. ושחשבתי שהוא דוש. ושהסתבר שלא.

הוא אמר שהוא אף פעם לא מצליח לישון עם בחורות, גם לא ליד האקסית שלו, אבל שהוא רוצה שאשאר. כשפקחתי עיניים גיליתי שכבר בוקר. התארגנתי בזריזות ועמדתי לצאת כשהוא אמר, "היי, מה עם נשיקה?", "אל תהיה דרמטי, זה לא כאילו לא נתראה יותר".
אותו יום היה יום של חולשה ומילוי מצברים, ומרחק בריא של סקרנות. ליום שלמחרת כבר התעוררתי במצב רוח הרפתקני. חיכיתי לצוד אותו שוב. חיכיתי לרקוד איתו, להרגיש אותו ואת המשיכה שלי אליו גם במועדוני העיר. מול כולם. עיני נפלה על שמלה ירוקה, סקסית ולא מתאמצת, בחנות זולה. כרים, מסתבר, הלך לישון מוקדם, ואני עדיין במצב רוח שובב, רציתי כל כך. באתי לחדרו. גם בתוך חצי-שינה, היה עדין ונעים. הוא הפשיט אותי מהשמלה, שכבנו עמוק ומהר, נתתי לו נשיקת לילה טוב והמשכתי את הלילה.

יממה לאחר מכן, ביום הלפני-אחרון לטיול כולו, הסתובבנו לנו בדרך להצטרף לחבריו בים. אמרתי לו דבר שהתאפקתי לא לומר בקול רם כל הטיול – שהצורה בה השוטרים במדינות האלה מחזיקים רובים נראית לי כל כך מגוחכת, כאילו הם לא יודעים להשתמש בהם בכלל.

בים, כרים הצטרף לאחת השיחות שניהלתי בין הגלים, והתקרב אליי בנינוחות מול האחרים. נוגע לא נוגע, אוחז בי בחיבוק. המשכנו לדבר כך, בנינו ועם אחרים, כשהוא מחבק אותי במים. מחזיק בי. נעים לי.

בשלב מסוים כולם הלכו מהחוף ואנחנו החלטנו להישאר במים. כרים אמר שכיף לו ככה. גם לי היה. התנשקנו, התלטפנו, דיברנו על החיים, ידענו שזה היום המלא האחרון שלנו ביחד, וזה היה מוזר. היה לו צמיד מקסים, דק וכסוף עם חריטות עדינות של קישוטים. נהניתי ללטף את הצמיד, ואת ידיו החזקות והארוכות. כרים בחור נורא יפה, מבפנים ומבחוץ, ונקי לב. כרים – כפי שהסביר לי את משמעות שמו – היה מלא אצילות, נדיבות ורוחב לב. אמר שהוא לא נוהג לחלק מחמאות בדרך כלל, כי למילים יש משמעות רצינית ואמיתית בעיניו, אבל החמיא והחמיא. וידעתי שהוא מתכוון. דיברנו על פערי תרבויות, על האיסלאם ועל היהדות. הוא סיפר שכשהיה קטן שאל את אימו מה יעשה אם יתקל בישראלי, איך הוא אמור להגיב, ושהיא ענתה שישראלים הם אנשים לכל דבר והוא יקבל אותם באהבה וכבוד. דיברנו על החלום שלו לטייל בעולם, על התכנון שלו לפתוח עסק עם עיד, חברו הטוב ביותר, שהגיע לקנדה אחרי שברח מסוריה לבדו. על זה שכרגע הוא סוג של ברוקר, אבל בכלל למד ארכיטקטורה. בנוסף לכל, הסתבר שהוא גם מצייר. עם כל פרט מידע שגיליתי עליו, רציתי אותו יותר לידי.

בשלב מסוים השמים התקדרו ויצאנו מהמים. החולצה שלו הייתה עליי, הייתי יחפה. הילכנו מהחוף אל השדרה הראשית והתחלנו ללכת לאורכה, חושבים באיטיות מה נרצה לאכול. כבר היינו במרחק כמה דקות מההוסטל. נחיל תיירים מולנו ומאחורינו.

הבטתי ימינה באגביות. שלושה מטרים ממני עמד מקסיקני בגילאי ה-40 לחייו, במבט מבולבל, כשמראשו ומצווארו ניגר דם רב. המחשבה הראשונה שעלתה לי היא לשאול את כרים אם הוא חושב שזה דם, או הצגה לתיירים. המחשבה השנייה הייתה שאין סיבה שתהיה הצגה כזו לתיירים, ושזו מקסיקו – זה כנראה דם. הוא נראה כאילו דקרו אותו בראש ושיספו לו חלק מהצוואר. הספקתי להוציא מהפה, "look, he is bleeding, do you think we need to help him?",
והתחילו יריות.

צעקות. כולם רצים באמוק מטורף, מאחורינו ומלפנינו. היריות חזקות מאוד, כלומר, קרובות אלינו מאוד, והן לא מסתיימות. הוא אוחז ביד שלי חזק וצועק, "RUN". שוב ושוב. אני מבינה שאנחנו רצים כדי לחפש מחסה. ומשום מה השדרה לא נגמרת. אין אף רחוב מקביל לפנות בו. אני רצה וחושבת על שני דברים בו זמנית – אחת, שזה לא פיגוע ושהפחד שלנו הוא מכדור תועה. וכל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה איזה מפחיד זה להיות בפיגוע. כי פה, אני מפחדת פחד מוות ובכלל לא מנסים לירות בי. אבל בפיגוע – את המטרה. יכול להיות שברגע זה מכוון לך אקדח לגב ויורים בך ובום. אני חושבת על הפיגוע בדיזינגוף. חושבת שוב – איזה פחד.
הדבר השני שאני חושבת עליו, הוא שאני יודעת שאני עומדת ליפול. כרים חזק וגבוה ועם נעליים. אני יחפה ועדינה ממנו ולא בכושר. הוא מחזיק אותי ורץ כל כך מהר, ואני מתעופפת בצעדים באוויר כמו איילה. ידעתי שאני עומדת ליפול, כבר עשרה צעדים לפני שנפלתי. אבל לא הצלחתי להגיד כלום. הפחד היה משתק ולא יכולתי לבזבז את האוויר על לדבר. ואמרתי לעצמי, רק תמשכי עוד כמה צעדים. ותשלימי עם זה שאת עומדת ליפול, זה בסדר.

נפלתי. כרים גרר אותי מהרצפה, הרים אותי לעמידה, החזיק לי את היד שוב ורץ. התחלתי לבכות בהיסטריה. הגענו לרחוב מקביל, ברקע עדיין יריות. תיירים אמריקאים בגילאי ה-60, שנראים בקטע של רובים (איך נראים אנשים בקטע של רובים?), תהו למה אני בוכה ואם קרה לי משהו – *קרה קרה*, ולא הצלחתי להבין למה מה שקורה זה לא מספיק. כרים ניסה להרגיע אותי, ובכלל לא שמתי לב למה שסיפר לי אחר כך – שהוא מישש אותי בהיסטריה בכל הגוף. מיד אחר כך עטף בחיבוק וניסה להרגיע.
הפלאפון שלו נפל במהלך הריצה, בלב היריות שעוד נמשכו, עוד דבר שהבהיר לנו כמה קרובים ליריות היינו. הוא הלך לחפש אותו ואני המשכתי לבכות. פחדתי שיקרה לו משהו. כשהוא חזר הוא חיבק אותי שוב ואני הורתי לעצמי להתאפס ומהר. הפסקתי לבכות. רק אז קלטתי שיורד לי קצת דם מכמה מקומות בגוף, בגלל הנפילה.

אנחנו רוצים כל כך ללכת משם, ומחליטים להתקדם. ההמולה ממשיכה, השוטרים שזלזלתי בהם שעה קלה קודם, כבר הגיעו במהירות וחסמו את הרחובות. לא מצאו את היורים עדיין. קרב יריות של הקרטל. השמועות אומרות שכמה סוחרים מתו. נדמה שכל האנשים סביב המחסומים הם קהל מציצני שמחכה להתפתחויות, אקשן, דם לצלם לאינסטגרם. בפנים, אני עדיין לא רגועה, שהם לא יצוצו פתאום, שלא יתחדשו היריות. הרחובות חסומים. כרים עוצר לקנות פיצה. הוא הולך ומתנתק.

הוא לא רוצה חיבוק. הוא בקושי מתקשר, לא ממש מסתכל לי בעיניים. אומר שהוא בסדר. שהוא רק רוצה לחזור להוסטל. אנחנו מגיעים, החברים שלו כבר מחכים לנו שם, מחבקים אותו ואותי חיבוק חם, מתעניינים ודואגים. אני ממשיכה לברר איפה הישראלי שלא עונה לי בנתיים. כרים עולה לחדר. כשהישראלי חוזר ואני מפרטת את האבחנה המודאגת, הוא מציע ללכת לדבר איתו – כישראלי-למוד-קרבות לאחד-שהרגע-חווה-קרב.

אני נכנסת לחדר של כרים, "רק רציתי לראות את הפנים שלך". מעיניו אני מבינה שאני רצויה. הוא מספר שהוא הריח את אבק השריפה, מרוב שזה היה קרוב. הוא מספר שלשניות ארוכות מאוד, הוא היה בטוח שנפלתי כי נוריתי. בגלל זה מישש אותי כך. הוא נבהל כל כך, שקרה לי משהו. שאני עומדת למות. אני מבינה שהוא חווה טראומה כפולה. אני אומרת לו שאני מרגישה טוב בזכותו, ובעיקר כי בכיתי – זו הייתה הדרך של הגוף והנפש שלי לפלוט את המתח, ושהוא צריך לפרוק מתח גם. שהדבר הכי טוב שהוא יכול לעשות בשביל לצאת מהתחושות האלה, של הניתוק, זה קודם כל לדבר על זה. "חצי מגברי ישראל נמצאים בפוסט טראומה, כי הם לא מדברים על מה שעבר עליהם, כי הם מרגישים צורך להראות גבר-גבר", הוא מסתכל עליי כמי שנגעה בנקודה ואומר "אני מפחד להרגיש לא גבר", "בשבילי אתה גבר, לא משנה מה.".
אנחנו נכנסים למקלחת. ברקע סיגרטס אפטר סקס, המקלחת תחת אור מעומעם, אנחנו בתוך סוג של בועה או חלום. אני מחבקת אותו. הוא מחבק אותי ומתחיל לבכות. שם את היד על הפנים כדי שלא אראה. אני מלטפת את השיער והעורף שלו, "אני כל כך שמחה. אני גאה בך. אתה מדהים". הוא מסיים לבכות אחרי כמה שניות קצרות ארוכות. לא רוצה חיבוק, רוצה רגע לבד במקלחת. כשהוא יוצא אל החדר אני מרגישה שמשהו באוויר השתחרר. "אתה יודע מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו, כדי לשחרר סופית ולהתמלא באנדורפינים?"
אנחנו שוכבים וזה ממש טוב. למדנו להתאים את הגוף שלנו אחד לשני.

מאוחר יותר, אני שוכבת עליו ומלטפת אותו. משמיעה לו מעט שירים עדינים שמכירה בערבית והוא מתלהב, שמה מוזיקת אינדי רגועה. אנחנו מדברים מעט. "אני מרגיש כל כך רגוע", הוא חוזר שוב ושוב.
בסוף הוא נרדם. אני מנסה להעיר אותו עוד פעם פעמיים לעוד סיבוב סקס, לעוד קצת זמן ביחד, זה הלילה האחרון שלי איתו. אבל הוא ישן כמו מלאך – אותו ילד מקסים שאמר שלא מסוגל לישון עם אחרות. אני לא מצליחה להירדם וומבינה שאמנם חשבתי שהמתח התפוגג, אבל נתתי לכרים מהאנרגיה שלי, ועכשיו אני קפוצה כולי. הבר נסגר מזמן, והמציאות היא שאני כבר לא יודעת להירדם בלי אלכוהול. תוכנית החירום היא קצת וויד, וגם את זה אין לי. השגתי מעט, מה שהשפיע כנראה כפלסבו, והצלחתי להירדם לקראת בוקר.

בכל פעם שאמרתי לכרים שכואב או שורף לי מהפצעים של הנפילה – אפילו אחרי שחזרתי לארץ – הוא לא הצליח להיות אותו בחור רגיש שהוא תמיד. כמו תקליט חוזר, הדף, ביטל ואמר "אבל כל זה לא משנה. העיקר שאת חיה. העיקר שאת חיה".

בבוקר האחרון, היה לנו מעט זמן יחד. היה קשה להיפרד, אבל לא הראנו את זה. הוא הודה לי על היותי הישראלית הראשונה שהוא הכיר, ושחשפתי אותו לדברים שלא ידע. אמרתי לו שהוא היה חווית סיום נפלאה למסע מדהים. הוא אמר שהיה לו הכי מדהים ומיוחד איתי. נתן לי את החולצה שלו במתנה, זו שהתעטפתי בה אחרי המקלחת של ליל אמש.
נפרדנו בתחנה, והחזקתי חזק את הלב. הורגלתי במסע הזה, באנשים ובפרידות ובפרידות מאנשים, אך זו הרגישה מעט שונה. הכרות מרחיבת לב. לצד רגשות אחרים, הרגשתי הכרת תודה.


בימים הראשונים בארץ, כרים התקשר אליי כל יום לשיחה ארוכה. היה לו קשה להתנתק. נהניתי כל כך מכל שניה של שיחה, על אף שידעתי שבסוף יגמר. הוא המשיך לומר – הוא לא טוב בלשמור על קשרים ואנשים תמיד נעלבים, אבל שאני אזכור שהוא תמיד פה איתי. ותמיד ירצה לדבר איתי, מתי שארצה. פנטזנו על ביקור שלו בסיני כשיגיע לביקור השנתי שלו בלבנון, ביקור שבו ננעל בחדר שבוע, רק הוא ואני, סקס, שקט וים ללא הפסקה. על אף חוסר הנטייה שלו להחמיא, לדבריו – המשיך לומר דברים מהממים כל הזמן, כל משפט מתוק ויפה ונוגע מהשני – "בדרך כלל אין לי רגשות וקשה לי להרגיש, אבל יש לי רגשות אליך", "אני מרגיש שאת מתנה שקיבלתי בחיים", "You are a beautiful human, god bless you for that".
מילים ומשפטים שהם מתנות קטנות. כאלה שיזהרו בחושך בכל פעם שארצה להביט בהן, כמו האור הירוק מעבר לאגם. האגם המפריד בין קנדה לישראל, בין חיים בעולמות נפרדים.

הוא שאל אותי מה שכבר שאל פעם או פעמיים כשהיינו יחד במיטה – "אני מרגיש שאת רוצה לומר משהו, יש משהו כזה?", וידעתי שזה הוא שרוצה לומר דבר מה. ולא לחצתי. כששאל במרחק הזמן והמרחב, הפניתי את השאלה אליו, הוא היסס מעט ואמר, "בנסיעה, הקשבתי לשירים של סיגרטס אפטר סקס שמזכירים לי אותך, וחשבתי עליך. לא רציתי להגיד את זה, אבל גם בכיתי, חשבתי עליך וירדו לי דמעות, ואמרתי לעצמי: אני צריך את הבחורה הזאת לידי, לא רוצה, צריך". זה היה מתוק כל כך. שוב החזקתי את הלב חזק.

בדרך זו, התאבל על הפרידה, על הסיום הכפוי. דרכי לעומת זאת, הייתה להזמין לעצמי צמיד זהה לשלו. מוחשיות שתלווה אותי כל הזמן, תזכורת – המסע היפיפה שעברתי, תחושת החופש המשכרת, ההזדמנויות הבלתי נגמרות, וכרים אחד.

עולם משוגע

רציתי להקדיש לזה רגע.

שהרגשתי (מאה סימני קריאה,). שהיית לי נעים ויפה. עם כל חסרונותייך הנראים. ועם אלה שלא הספקתי להכיר (ודווקא רציתי). ועם כל הגלובוס שמרחיק בנינו.

וכשהסתכלת עליי עם העיניים הכחולות ירוקות שלך. וכשהיית אתה.

הלוואי שהיית מתאהב בי, ככה מהר וללא שליטה. הלוואי שהיית נותן לי להתאהב בך. הלוואי שהסיטואציה הייתה אחרת.

מי שאתה יפה בעיניי. ובעיני יותר מדי בנות אחרות.

וכמה חבל, וכמה שובר לב, כשצד אחד וצד שני לא תמיד באותו מקום.

Sharp Objects

כשסיימתי לצפות בסדרה לפני שנה
יצאתי אל הסלון נפעמת (וקצת מאוהבת באיימי)
ואמרתי לך
שאם אתה רוצה להבין אותי יותר,
אתה צריך לראות את זה
או שרק חשבתי שאמרתי את זה
ואתה בתגובה הנהנת בחצי שתיקה ועברת הלאה
וידעתי שלעולם לא תצפה.
לא העלבון ירד בגרוני כמו ש
הנהר שעבר בנינו
באותו רגע
וברגעים רבים אחרים.
ידעתי שאני לבד עם זה,
לבד בזה,
ואיזה לא פייר זה לומר את זה,
אחרי כל הביחד שהיית לי.

השבוע צפיתי בה שוב
מההתחלה
ועד הסוף,
נפעמת,
הפעם
בסלון יתום.

עליתי על זה.
אחרי ימים של השתבללות הבנתי; נעתי ונדתי מסביב לשנים האחרונות, סביב קפסולות זמן קדושות, כמו נץ חגתי, השתדלתי לא לטרוף, לא לנעוץ טלפיים, יש לי את כל החיים לעבור בלי זכרונות חדשים, הישנים צריכים להשמר לעת משבר

וההשתבללות היוותה דחף, והידיים והעיניים זזו מעצמן, וגמעתי כמו אדם שהולך במדבר, עוד יום ועוד יום. 7 שנים הן עניין לא פתור אצלי, זה תמיד חוזר, המספר הזה. והנה עברו 7 שנים, ואני נשמעת לעצמי בדיוק אותו דבר, ובדיוק אדם אחר, באותה נשימה.

ואני אוהבת אותה, והיא לא ילדה בעיניי, היא יותר חזקה ממני לעיתים. והמילים יוצאות ממנה בחוכמה, בחדות, הסכינים שלה יותר מושחזות משלי, אבל שתינו יודעות שהיה לזה מחיר. שלדברים האלה יש מחיר

הראש שלי ריק במשך שנים, אין לו מה לומר, אבל אין לו גם את אותה כמות כאב. הפצע המדמם עדיין קיים, אבל אחרת. אני מאפשרת לעצמי לנוע על פני זכרונות מתוקים, על פני רגשות אכזריים, שעוללתי ועוללו בי. ואני מגלה את עצמי ואת איך ההיסטוריה באמת נכתבה, ונוהגת בעצמי ברכות מפתיעה. ואחרי כל זה, מעזה להביט לראשונה על אהובי ההוא, והוא יפה בדרכו ומביך אותי בדרכו וזה יפה כי זה גם נעים לי, המבוכה הזו.

מה יש לי עם הילדים הטובים האלה שרואים בי יקום חבוי של טוב בעוד אני ראיתי בעצמי את התגלמות הרוע. ומה יש בי עכשיו שסולח לעצמי על מה שעשיתי לו, ורואה, כמו שרואים בסוף החיים, תמונות חולפות, עם כתוביות. אני ממש זוכרת מה הרגשתי באותו רגע, אז לפני שבע וחצי שנים. או יותר נכון, איך הרגשתי כמה אני לא מצליחה להרגיש, האטימות השתלטה עליי ונכנסתי לתוך מרה שחורה גדולה שנמשכה הרבה הרבה אחר כך. אבל אני יודעת היום שלא יכלתי לעשות אחרת, ולא יכלתי להיות נאמנה יותר משהייתי בזמן שתקעתי את הסכין.

ועכשיו אני מבינה משהו שלא הבנתי בימים האחרונים, שהיו מבלבלים ביותר ויכלתי לשמוע את גלגלי הנפש מסתובבים כפי שלא הסתובבו כל כך הרבה זמן, ועשיתי פאוזה ועצרתי, ונתתי למים לזרום מתחת לגשר, ונתתי למה שצף לצוף, וחיבקתי אותי ואת זכרונותיי. עכשיו אני מבינה:

יש לי כמה אהובים, והם חיים אצלי בראש. יש כאלה שאיתם שזרתי נפש בנפש, ויש כאלה שתמיד ישארו רחוקים, ויש אותי, שאני הרבה, המון דברים במקביל, כי אני מה שהם ראו בי, ואני מה שראיתי בי דרכם, ואני מי שהייתי איתם, ומה שהם עזרו לי להגיע אליו.

יש לי את המלאכים הקטנים שלי, שרצו ורוצים לתת לי את הכל. והיום זה שיאו של קרב שנמשך כבר שנים, להוכיח לעצמי שאני יכולה להתמסר לטוב (אבל כנראה שאני לא, ואלה הסוגריים הכי מפחידים שאי פעם כתבתי, אבל אני עדיין לא מוכנה. אז את הקרב העקוב מדם הזה, נשאיר ליום אחר)

יש לי את אלו שלעולם לא יהיו שלי.

ויש לי אותי, שמודה בפני עצמה (בהמשך לסוגריים הקודמים) שהיא לא פה ולא שם, אבן הספיר הזאת, היא לא שם ולא כאן, לא אחר כך ולא עכשיו. ואלה כנראה בשורות רעות ואיומות, אבל בנתיים, היא מוצאת את עצמה אוהבת (ולא כואבת,) את איך שהם נוגעים לה בנפש, או נגעו לה בנפש. חלקם משכו אותה מהבוץ וניקו אותה במים טהורים, והאחרים ניסו למרק פינות בנפש שלה, כי רצו לנכס לעצמם.

זה לא שיר הלל לעצמי.
אפילו להפך.
אבל זה כן המכתב החומל הראשון שכתבתי לעצמי
אי פעם
(אולי זה
הצעד הראשון לפרידה מתקתקה מעצמי
מקלידה ומוחקת
כי אלה מילים חזקות מדי
בסוף, משאירה בסוגריים)

זה שיר לבחורים היפים
שבדרכם הם כולם שלי
ודרכי שזורה בשלהם
כי הם הצילו את חיי
וזה
תמיד ישאר לי.

גבר ואישה יושבים במכונית. אישה? נו טוב, בחורה צעירה. 
הגבר והצעירה אינם מכירים אחד את השני. הם מתחילים בחיוך וכמה הלצות להפגת מתיחות, ויוצאים לדרך.
יש בניהם היררכיה. יש בניהם היררכיה? היא לא ברורה. היא שם לכאורה, אבל אולי במסגרת זה ש- היא בחורה צעירה ולא אישה, אז אין היררכיה.
היום יפה. הנסיעה היא לצפון. הגבר מגיע עם דעות קדומות. למשל,
על נהיגה של בחורות צעירות.
והיא- רגילה לחיות את החיים שלה כך שמקטלגים אותה נורא ומאוד על כל דבר. ואף פעם לא מנסה להתיימר לשנות זאת. זאת המציאות; עד שלפעמים משהו ברצף נשבר והם מופתעים לגלות אותה, לגלות שהם לא מכירים, על אף שלא אותתה להם גאוותנות. הענווה שעלולה להתפרש כחולשה, הופכת את עורה. למשל,
כשהגבר אומר
שהיא מפתיעה אותו, כי היא נוהגת מעולה. והיא תוהה בקול רם- האם זה יותר מחמיא, או מעליב?

הגבר מדבר. יש נסיעה של שלוש שעות והוא חייב להבטיח שלבחורה הצעירה תהיה תחושת ביטחון נעימה. הוא יודע כיצד לדבר; עם כל אחד ותמיד; הוא מתוודה. והאמת, זה נכון. היא לא יודעת אם זה במסגרת התפקיד, אבל זה נעים. הם מדברים על עריכת דין, הם מדברים על צבא וטראומות וטראומות צבא, הם מדברים על החבר שלה ועל פחד חתונה, הם מדברים על הילדים שלו, הם מדברים על הילדות שלו ועל הודו. הם מדברים על פרויד ותסביך אלקטרה והוא אפילו שואל אותה, ואת, יש לך דדי אישיוז? ובתוך המכונית, ומתוך פיו, זה לא נשמע מלוכלך בכלל.

הם מדברים על ספרים. הבחורה מתפלאת בליבה על הספרים שהוא קרא, על כך שהוא בכלל קרא. הגבר מתפלא בקול רם על כך שראתה סרט כלשהו שהוא מציין. הוא מספר לה את שמות הילדים שלו והיא מספרת לו את השמות העתידיים שבחרה לילדיה. פרט שהיה לפני כן כל כך אינטימי, בורח לו בחלל הרכב כשהוא שואל. כי נעים.
(כשהיא שאלה אותו איזה ספר הרעיד את עולמו
והוא ענה ושאל אותה בחזרה
היא לא רצתה לומר בתו של יורם קניוק
כי זה עוד פרט, אינטימי מדי
אז היא חייכה במבוכה ואמרה,
אני לא יודעת.)

הנוף יפה
והרכב הוא כמו חלל אינטימי של בליינד דייט, שבמקרה הזה הוא באמת בליינד,  כי הבחורה הצעירה נוהגת, והגבר יושב לצידה. רק כשהם יורדים בתחנה הראשונה היא רואה את העיניים הירוקות שלו ולצידן גם את סימני הגיל, ומבינה כמה נעים זה, להכיר מישהו בלי חושים מיותרים כמו חוש הראייה. איך השמיעה מתחדדת לכל ניואנס, וכל מילה מקבלת תשומת לב מיוחדת. משהו בו מאוד מזכיר לה דמות מספר של אשכול נבו, כשהוא מדבר על החברים שלו מהצבא ועל מי שהוא ועל לטרוף את העולם. הצורה שבה הוא הוגה את המילים, האופן שבו הוא מדבר על בני אדם. השתיקה לפני שהוא עונה לה, הכנות על אף שזו סיטואציה כל כך לא טבעית. כאן, מהמכונית הזו, כששום דבר לא קושר בניהם, ושום דבר לא קרוב בניהם, ועם זאת
הוא נעים לה, וקרוב.

הנוף נעים
הנהיגה נעימה
השיחה נעימה
והיא פתאום אדם בפני עצמו,
בפעם הראשונה
נעים לה להיות ה
בחורה הצעירה, שהיא
ונעים לה להציג את עצמה
כי אין הכרח, ואין המשך
ואין הוכחות להוכיח.

וכשהגיעו לבסוף, הוא אמר
מי יודע, אולי נתראה שוב.
והיא חייכה ואמרה,
נכון,
אולי.

כמו שעון, חודש וחצי לשנת החורף שלי. חצי חיה, חצי קפואה, חצי צניעות חצי הלם. כבר לא משתמשים במילה ביישנות היום, אומרים, איזה חמודה את, מחזקים את הגדולים מהחיים, מרימים מרימים מרימים.
אם אין אני לי מי ירים לי?
השעון דופק, במציאות שלי הימים הטובים חולפים-חלפו, לא נראה לי שנשאר יום בימי חיי שבו לא ארגיש ככה יותר. מתי במודרניזציה של 2018 אנחנו כבר נחשבות ככאלה שעבר זמנן? גיל עשר פחות או יותר?
ואולי אני לא רוצה עולם הבא, אולי אני לא רוצה להמשיך בנפש הזו, אולי רוצה גלגול מחדש, לחוות ילדות כזו אחרת, גיל התבגרות כזה אחר, בעיקר איזה חלום תיאורטי פילוסופי מפתה להיות בחור, כזה יפה טבעי, מהסוג שמביטים לי בעיניים כששלי רק מחפשות את האבק על הרצפה, שהנוכחות שלהם לא מתנצלת. בחורים מתלוננים על המאמץ לזיין אבל כמה קשה לזיין מול כמה קשה לבקש אהבה, ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך, זה קרב אבוד מראש, וכמה קשה לאישה להיחשב יפה מבחוץ וגם מבפנים וכמה זה חשוב, ולמה זה חשוב, וכמה אישה יכולה להיות בעלת ערך בפני עצמה כשהיא יודעת שיש לה תוקף על המצח? כשהיא יודעת שבמובן מה, תוחלת חייה כאדם בעל משמעות בחברה, לא רק דל יותר במגוונו, אלא גם קצר יותר?
(ועם כל הקליפות על קליפות, שכבות על שכבות, מה אם נגלה שאצל הרוב אין כלום מתחת?)
אולי אז לא הייתי כזו, כי בנים חזקים יותר, תרבות הרבה לפני אישיות, אם הוא חושב על היום ההוא שהוא הקיא במסיבה זו בסך הכל בדיחה על ימים טובים ופרועים, אם הוא זיין ולא זכר אותה למחרת זה דווקא נחמד, וכשאנחנו חושבות על הדברים האלה אנחנו מתמלאות בושה, רוצות לקבור את עצמנו, לרוץ רחוק רחוק ולהתחיל מחדש. תהי מושלמת, קודם כל, אחר כך נדבר. ואם כבר בעלת פגמים, שיהיו נשיים.
כס הגבריות שוכב ומזרז אותנו, יושב ומצקצק עלינו, עומד ומכלה אותנו. 24 נשים, מזל שהחודש נגמר ולא יכולנו להמשיך לספור. (ואם כבר עסקינן – לא, 'אנחנו' לא נשחטות. הן נשחטות. עצם הסולידריות לא הופכת אתכן לקורבנות.)

תמיד כתבתי על זה וכנראה תמיד אכתוב, על הבוז המתקתק הזה, הזעם הזה שיושב לי כמו שעון עצר תקוע, תיק-תק. אם אני בורחת – יש לזה משמעות? בבית הכלא שלי, מלא בשעוני עצר שמתקתקים באותו זמן, ואין להם באמת יכולת חוץ מלצבוט, להעלות גלים בנפש, כמו הסרטון ההוא שראינו אז, שפירק אותנו מצחוק, פרודיה על סרטי אימה שבה משתמשים רק בכף, שוב, ושוב, ושוב, עד שהבן אדם כבר מעדיף למות, כי כמה מכות של כף על העור אפשר להכיל, וככה אני מרגישה, כמה עוד אפשר להכיל, כשהנפש כבר מכה את עצמה לבד, כי זו ברירת המחדל שלה ביחס כלפי עצמה, וכמה זמן יעבור עד שהמכות אותן קיבלתי אי-אז לפני שנים, יעזבו לי את הא/עור במנוחה, וישאירו לי במקום, אהבה עצמית בתוך כרית לחימום עצמי במיקרו, לימים קרים.

קפיצת ראש

הוא כבר למד לזהות את הניתוקים שלי. אז, לפני כמעט שנתיים, הייתי מתפוצצת ברגע הכי אינטימי בהתקף חרדה גדול, מורחת את עצמי על הרצפה, בועטת במיטה, מייללת כמו חתולה.
ומאז עברנו את מה שעברנו, והכל שצף וקצף עד שנרגע וחזר למקומו, סוער רק מדי פעם. רק במנות קטנות.
אבל גרוע יותר הוא הניתוק. זוחל לו מתחת לשמיכה, אין לו פנים ותזמון, והולך ומחמיר לאחרונה. בכל פעם שטוב,     פתאום יש שקט,
והוא כבר יודע לזהות את העיניים שלי, שהופכות חלולות, את הקיפאון, את הגוף המנותק מעצמו, מנותק מהחוויה הכי חיובית שיודע אבולוציונית לחוות. והוא גם יודע לזהות שלמרות שאני עונה שזה בסדר, זה לא בסדר. רגע עבר ואני כבר לא שם. חיה פצועה. מרגישה את המילה הזו, ששמורה רק לרעים שבחוץ, אלו שאינם הוא,
מ חו  ללת
ויודעת שאם ידע, הוא יתרסק. אז כשהוא עוצר ומחבק, ואני הודפת והמגע מרתיע, אני רק מתנצלת. בוכה. בוכה כי פגומה, יותר מתמיד.
יש כל כך הרבה דברים שאני עוברת ויודעת לדבר אותם, גם אם בחלוף הזמן. יודעת לפתור את סבכי הנפש במאמץ רב אך בטוח, במסגרת הגדילה, יום אחרי יום. וכאן,
אילמת, מבולבלת, שום תאוריה מתפלספת לא יכולה להוות מענה מספק.

ושאלתי, אם זו טראומה מודחקת, והמטפל אמר שלא.
הרי אני עם המקרים כבר התמודדתי. התמודדתי עם להתעורר בשירותים של בר בלי אף זכרון חוץ מגרביונים מופשלים. התמודדתי גם עם הידיד הטוב ההוא שניצל את העובדה שנרדמתי ומיקם אותי בין רגליו.
התמודדתי עם כל המעשים המיניים שעשיתי ללא אבחנה, עם זרים, יותר או פחות, בקור לב, יותר או פחות, בתקופות הכי שבריריות בחיי.
ואולי לא נכון להגיד על כל אלו "התמודדתי" – אולי רק הכרתי בנוכחותם, מדדתי את תנודות הלב, מצאתי שאין שם דבר המהווה רעידת אדמה, והמשכתי הלאה.

אז אין לי הסבר.
ואז מגיע הרגע שבו זה מרחיק בנינו. זה מרחיק ביני לבין עצמי, יוצר מחנק. אז אני צריכה להשתחרר ממנו, מאיתנו. פתאום קולטת, שבהחלטה של רגע לפני כמה חודשים, החלטתי שאחרי שנה וחצי של יחסים לא מחייבים, הם כבר כן. שאני שם. ונתקפתי אימה. אימה מטונפת, שליליות בוצית, שיוצרת מחנק בגרון, רצון להאטם, לברוח, לברוח, לברוח,    ועדיין
אין בי שום חלק שמאמין שיחסים עם אדם אחר יפתרו את המצב.
אני פשוט רוצה יחסים אחרים עם עצמי.

האתר נבנה על ידי WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑