כמו שעון, חודש וחצי לשנת החורף שלי. חצי חיה, חצי קפואה, חצי צניעות חצי הלם. כבר לא משתמשים במילה ביישנות היום, אומרים, איזה חמודה את, מחזקים את הגדולים מהחיים, מרימים מרימים מרימים.
אם אין אני לי מי ירים לי?
השעון דופק, במציאות שלי הימים הטובים חולפים-חלפו, לא נראה לי שנשאר יום בימי חיי שבו לא ארגיש ככה יותר. מתי במודרניזציה של 2018 אנחנו כבר נחשבות ככאלה שעבר זמנן? גיל עשר פחות או יותר?
ואולי אני לא רוצה עולם הבא, אולי אני לא רוצה להמשיך בנפש הזו, אולי רוצה גלגול מחדש, לחוות ילדות כזו אחרת, גיל התבגרות כזה אחר, בעיקר איזה חלום תיאורטי פילוסופי מפתה להיות בחור, כזה יפה טבעי, מהסוג שמביטים לי בעיניים כששלי רק מחפשות את האבק על הרצפה, שהנוכחות שלהם לא מתנצלת. בחורים מתלוננים על המאמץ לזיין אבל כמה קשה לזיין מול כמה קשה לבקש אהבה, ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך, זה קרב אבוד מראש, וכמה קשה לאישה להיחשב יפה מבחוץ וגם מבפנים וכמה זה חשוב, ולמה זה חשוב, וכמה אישה יכולה להיות בעלת ערך בפני עצמה כשהיא יודעת שיש לה תוקף על המצח? כשהיא יודעת שבמובן מה, תוחלת חייה כאדם בעל משמעות בחברה, לא רק דל יותר במגוונו, אלא גם קצר יותר?
(ועם כל הקליפות על קליפות, שכבות על שכבות, מה אם נגלה שאצל הרוב אין כלום מתחת?)
אולי אז לא הייתי כזו, כי בנים חזקים יותר, תרבות הרבה לפני אישיות, אם הוא חושב על היום ההוא שהוא הקיא במסיבה זו בסך הכל בדיחה על ימים טובים ופרועים, אם הוא זיין ולא זכר אותה למחרת זה דווקא נחמד, וכשאנחנו חושבות על הדברים האלה אנחנו מתמלאות בושה, רוצות לקבור את עצמנו, לרוץ רחוק רחוק ולהתחיל מחדש. תהי מושלמת, קודם כל, אחר כך נדבר. ואם כבר בעלת פגמים, שיהיו נשיים.
כס הגבריות שוכב ומזרז אותנו, יושב ומצקצק עלינו, עומד ומכלה אותנו. 24 נשים, מזל שהחודש נגמר ולא יכולנו להמשיך לספור. (ואם כבר עסקינן – לא, 'אנחנו' לא נשחטות. הן נשחטות. עצם הסולידריות לא הופכת אתכן לקורבנות.)

תמיד כתבתי על זה וכנראה תמיד אכתוב, על הבוז המתקתק הזה, הזעם הזה שיושב לי כמו שעון עצר תקוע, תיק-תק. אם אני בורחת – יש לזה משמעות? בבית הכלא שלי, מלא בשעוני עצר שמתקתקים באותו זמן, ואין להם באמת יכולת חוץ מלצבוט, להעלות גלים בנפש, כמו הסרטון ההוא שראינו אז, שפירק אותנו מצחוק, פרודיה על סרטי אימה שבה משתמשים רק בכף, שוב, ושוב, ושוב, עד שהבן אדם כבר מעדיף למות, כי כמה מכות של כף על העור אפשר להכיל, וככה אני מרגישה, כמה עוד אפשר להכיל, כשהנפש כבר מכה את עצמה לבד, כי זו ברירת המחדל שלה ביחס כלפי עצמה, וכמה זמן יעבור עד שהמכות אותן קיבלתי אי-אז לפני שנים, יעזבו לי את הא/עור במנוחה, וישאירו לי במקום, אהבה עצמית בתוך כרית לחימום עצמי במיקרו, לימים קרים.

מודעות פרסומת

קפיצת ראש

הוא כבר למד לזהות את הניתוקים שלי. אז, לפני כמעט שנתיים, הייתי מתפוצצת ברגע הכי אינטימי בהתקף חרדה גדול, מורחת את עצמי על הרצפה, בועטת במיטה, מייללת כמו חתולה.
ומאז עברנו את מה שעברנו, והכל שצף וקצף עד שנרגע וחזר למקומו, סוער רק מדי פעם. רק במנות קטנות.
אבל גרוע יותר הוא הניתוק. זוחל לו מתחת לשמיכה, אין לו פנים ותזמון, והולך ומחמיר לאחרונה. בכל פעם שטוב,     פתאום יש שקט,
והוא כבר יודע לזהות את העיניים שלי, שהופכות חלולות, את הקיפאון, את הגוף המנותק מעצמו, מנותק מהחוויה הכי חיובית שיודע אבולוציונית לחוות. והוא גם יודע לזהות שלמרות שאני עונה שזה בסדר, זה לא בסדר. רגע עבר ואני כבר לא שם. חיה פצועה. מרגישה את המילה הזו, ששמורה רק לרעים שבחוץ, אלו שאינם הוא,
מ חו  ללת
ויודעת שאם ידע, הוא יתרסק. אז כשהוא עוצר ומחבק, ואני הודפת והמגע מרתיע, אני רק מתנצלת. בוכה. בוכה כי פגומה, יותר מתמיד.
יש כל כך הרבה דברים שאני עוברת ויודעת לדבר אותם, גם אם בחלוף הזמן. יודעת לפתור את סבכי הנפש במאמץ רב אך בטוח, במסגרת הגדילה, יום אחרי יום. וכאן,
אילמת, מבולבלת, שום תאוריה מתפלספת לא יכולה להוות מענה מספק.

ושאלתי, אם זו טראומה מודחקת, והמטפל אמר שלא.
הרי אני עם המקרים כבר התמודדתי. התמודדתי עם להתעורר בשירותים של בר בלי אף זכרון חוץ מגרביונים מופשלים. התמודדתי גם עם הידיד הטוב ההוא שניצל את העובדה שנרדמתי ומיקם אותי בין רגליו.
התמודדתי עם כל המעשים המיניים שעשיתי ללא אבחנה, עם זרים, יותר או פחות, בקור לב, יותר או פחות, בתקופות הכי שבריריות בחיי.
ואולי לא נכון להגיד על כל אלו "התמודדתי" – אולי רק הכרתי בנוכחותם, מדדתי את תנודות הלב, מצאתי שאין שם דבר המהווה רעידת אדמה, והמשכתי הלאה.

אז אין לי הסבר.
ואז מגיע הרגע שבו זה מרחיק בנינו. זה מרחיק ביני לבין עצמי, יוצר מחנק. אז אני צריכה להשתחרר ממנו, מאיתנו. פתאום קולטת, שבהחלטה של רגע לפני כמה חודשים, החלטתי שאחרי שנה וחצי של יחסים לא מחייבים, הם כבר כן. שאני שם. ונתקפתי אימה. אימה מטונפת, שליליות בוצית, שיוצרת מחנק בגרון, רצון להאטם, לברוח, לברוח, לברוח,    ועדיין
אין בי שום חלק שמאמין שיחסים עם אדם אחר יפתרו את המצב.
אני פשוט רוצה יחסים אחרים עם עצמי.

WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑