קפיצת ראש

הוא כבר למד לזהות את הניתוקים שלי. אז, לפני כמעט שנתיים, הייתי מתפוצצת ברגע הכי אינטימי בהתקף חרדה גדול, מורחת את עצמי על הרצפה, בועטת במיטה, מייללת כמו חתולה.
ומאז עברנו את מה שעברנו, והכל שצף וקצף עד שנרגע וחזר למקומו, סוער רק מדי פעם. רק במנות קטנות.
אבל גרוע יותר הוא הניתוק. זוחל לו מתחת לשמיכה, אין לו פנים ותזמון, והולך ומחמיר לאחרונה. בכל פעם שטוב,     פתאום יש שקט,
והוא כבר יודע לזהות את העיניים שלי, שהופכות חלולות, את הקיפאון, את הגוף המנותק מעצמו, מנותק מהחוויה הכי חיובית שיודע אבולוציונית לחוות. והוא גם יודע לזהות שלמרות שאני עונה שזה בסדר, זה לא בסדר. רגע עבר ואני כבר לא שם. חיה פצועה. מרגישה את המילה הזו, ששמורה רק לרעים שבחוץ, אלו שאינם הוא,
מ חו  ללת
ויודעת שאם ידע, הוא יתרסק. אז כשהוא עוצר ומחבק, ואני הודפת והמגע מרתיע, אני רק מתנצלת. בוכה. בוכה כי פגומה, יותר מתמיד.
יש כל כך הרבה דברים שאני עוברת ויודעת לדבר אותם, גם אם בחלוף הזמן. יודעת לפתור את סבכי הנפש במאמץ רב אך בטוח, במסגרת הגדילה, יום אחרי יום. וכאן,
אילמת, מבולבלת, שום תאוריה מתפלספת לא יכולה להוות מענה מספק.

ושאלתי, אם זו טראומה מודחקת, והמטפל אמר שלא.
הרי אני עם המקרים כבר התמודדתי. התמודדתי עם להתעורר בשירותים של בר בלי אף זכרון חוץ מגרביונים מופשלים. התמודדתי גם עם הידיד הטוב ההוא שניצל את העובדה שנרדמתי ומיקם אותי בין רגליו.
התמודדתי עם כל המעשים המיניים שעשיתי ללא אבחנה, עם זרים, יותר או פחות, בקור לב, יותר או פחות, בתקופות הכי שבריריות בחיי.
ואולי לא נכון להגיד על כל אלו "התמודדתי" – אולי רק הכרתי בנוכחותם, מדדתי את תנודות הלב, מצאתי שאין שם דבר המהווה רעידת אדמה, והמשכתי הלאה.

אז אין לי הסבר.
ואז מגיע הרגע שבו זה מרחיק בנינו. זה מרחיק ביני לבין עצמי, יוצר מחנק. אז אני צריכה להשתחרר ממנו, מאיתנו. פתאום קולטת, שבהחלטה של רגע לפני כמה חודשים, החלטתי שאחרי שנה וחצי של יחסים לא מחייבים, הם כבר כן. שאני שם. ונתקפתי אימה. אימה מטונפת, שליליות בוצית, שיוצרת מחנק בגרון, רצון להאטם, לברוח, לברוח, לברוח,    ועדיין
אין בי שום חלק שמאמין שיחסים עם אדם אחר יפתרו את המצב.
אני פשוט רוצה יחסים אחרים עם עצמי.