כמו שעון, חודש וחצי לשנת החורף שלי. חצי חיה, חצי קפואה, חצי צניעות חצי הלם. כבר לא משתמשים במילה ביישנות היום, אומרים, איזה חמודה את, מחזקים את הגדולים מהחיים, מרימים מרימים מרימים.
אם אין אני לי מי ירים לי?
השעון דופק, במציאות שלי הימים הטובים חולפים-חלפו, לא נראה לי שנשאר יום בימי חיי שבו לא ארגיש ככה יותר. מתי במודרניזציה של 2018 אנחנו כבר נחשבות ככאלה שעבר זמנן? גיל עשר פחות או יותר?
ואולי אני לא רוצה עולם הבא, אולי אני לא רוצה להמשיך בנפש הזו, אולי רוצה גלגול מחדש, לחוות ילדות כזו אחרת, גיל התבגרות כזה אחר, בעיקר איזה חלום תיאורטי פילוסופי מפתה להיות בחור, כזה יפה טבעי, מהסוג שמביטים לי בעיניים כששלי רק מחפשות את האבק על הרצפה, שהנוכחות שלהם לא מתנצלת. בחורים מתלוננים על המאמץ לזיין אבל כמה קשה לזיין מול כמה קשה לבקש אהבה, ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך, זה קרב אבוד מראש, וכמה קשה לאישה להיחשב יפה מבחוץ וגם מבפנים וכמה זה חשוב, ולמה זה חשוב, וכמה אישה יכולה להיות בעלת ערך בפני עצמה כשהיא יודעת שיש לה תוקף על המצח? כשהיא יודעת שבמובן מה, תוחלת חייה כאדם בעל משמעות בחברה, לא רק דל יותר במגוונו, אלא גם קצר יותר?
(ועם כל הקליפות על קליפות, שכבות על שכבות, מה אם נגלה שאצל הרוב אין כלום מתחת?)
אולי אז לא הייתי כזו, כי בנים חזקים יותר, תרבות הרבה לפני אישיות, אם הוא חושב על היום ההוא שהוא הקיא במסיבה זו בסך הכל בדיחה על ימים טובים ופרועים, אם הוא זיין ולא זכר אותה למחרת זה דווקא נחמד, וכשאנחנו חושבות על הדברים האלה אנחנו מתמלאות בושה, רוצות לקבור את עצמנו, לרוץ רחוק רחוק ולהתחיל מחדש. תהי מושלמת, קודם כל, אחר כך נדבר. ואם כבר בעלת פגמים, שיהיו נשיים.
כס הגבריות שוכב ומזרז אותנו, יושב ומצקצק עלינו, עומד ומכלה אותנו. 24 נשים, מזל שהחודש נגמר ולא יכולנו להמשיך לספור. (ואם כבר עסקינן – לא, 'אנחנו' לא נשחטות. הן נשחטות. עצם הסולידריות לא הופכת אתכן לקורבנות.)

תמיד כתבתי על זה וכנראה תמיד אכתוב, על הבוז המתקתק הזה, הזעם הזה שיושב לי כמו שעון עצר תקוע, תיק-תק. אם אני בורחת – יש לזה משמעות? בבית הכלא שלי, מלא בשעוני עצר שמתקתקים באותו זמן, ואין להם באמת יכולת חוץ מלצבוט, להעלות גלים בנפש, כמו הסרטון ההוא שראינו אז, שפירק אותנו מצחוק, פרודיה על סרטי אימה שבה משתמשים רק בכף, שוב, ושוב, ושוב, עד שהבן אדם כבר מעדיף למות, כי כמה מכות של כף על העור אפשר להכיל, וככה אני מרגישה, כמה עוד אפשר להכיל, כשהנפש כבר מכה את עצמה לבד, כי זו ברירת המחדל שלה ביחס כלפי עצמה, וכמה זמן יעבור עד שהמכות אותן קיבלתי אי-אז לפני שנים, יעזבו לי את הא/עור במנוחה, וישאירו לי במקום, אהבה עצמית בתוך כרית לחימום עצמי במיקרו, לימים קרים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: