גבר ואישה יושבים במכונית. אישה? נו טוב, בחורה צעירה. 
הגבר והצעירה אינם מכירים אחד את השני. הם מתחילים בחיוך וכמה הלצות להפגת מתיחות, ויוצאים לדרך.
יש בניהם היררכיה. יש בניהם היררכיה? היא לא ברורה. היא שם לכאורה, אבל אולי במסגרת זה ש- היא בחורה צעירה ולא אישה, אז אין היררכיה.
היום יפה. הנסיעה היא לצפון. הגבר מגיע עם דעות קדומות. למשל,
על נהיגה של בחורות צעירות.
והיא- רגילה לחיות את החיים שלה כך שמקטלגים אותה נורא ומאוד על כל דבר. ואף פעם לא מנסה להתיימר לשנות זאת. זאת המציאות; עד שלפעמים משהו ברצף נשבר והם מופתעים לגלות אותה, לגלות שהם לא מכירים, על אף שלא אותתה להם גאוותנות. הענווה שעלולה להתפרש כחולשה, הופכת את עורה. למשל,
כשהגבר אומר
שהיא מפתיעה אותו, כי היא נוהגת מעולה. והיא תוהה בקול רם- האם זה יותר מחמיא, או מעליב?

הגבר מדבר. יש נסיעה של שלוש שעות והוא חייב להבטיח שלבחורה הצעירה תהיה תחושת ביטחון נעימה. הוא יודע כיצד לדבר; עם כל אחד ותמיד; הוא מתוודה. והאמת, זה נכון. היא לא יודעת אם זה במסגרת התפקיד, אבל זה נעים. הם מדברים על עריכת דין, הם מדברים על צבא וטראומות וטראומות צבא, הם מדברים על החבר שלה ועל פחד חתונה, הם מדברים על הילדים שלו, הם מדברים על הילדות שלו ועל הודו. הם מדברים על פרויד ותסביך אלקטרה והוא אפילו שואל אותה, ואת, יש לך דדי אישיוז? ובתוך המכונית, ומתוך פיו, זה לא נשמע מלוכלך בכלל.

הם מדברים על ספרים. הבחורה מתפלאת בליבה על הספרים שהוא קרא, על כך שהוא בכלל קרא. הגבר מתפלא בקול רם על כך שראתה סרט כלשהו שהוא מציין. הוא מספר לה את שמות הילדים שלו והיא מספרת לו את השמות העתידיים שבחרה לילדיה. פרט שהיה לפני כן כל כך אינטימי, בורח לו בחלל הרכב כשהוא שואל. כי נעים.
(כשהיא שאלה אותו איזה ספר הרעיד את עולמו
והוא ענה ושאל אותה בחזרה
היא לא רצתה לומר בתו של יורם קניוק
כי זה עוד פרט, אינטימי מדי
אז היא חייכה במבוכה ואמרה,
אני לא יודעת.)

הנוף יפה
והרכב הוא כמו חלל אינטימי של בליינד דייט, שבמקרה הזה הוא באמת בליינד,  כי הבחורה הצעירה נוהגת, והגבר יושב לצידה. רק כשהם יורדים בתחנה הראשונה היא רואה את העיניים הירוקות שלו ולצידן גם את סימני הגיל, ומבינה כמה נעים זה, להכיר מישהו בלי חושים מיותרים כמו חוש הראייה. איך השמיעה מתחדדת לכל ניואנס, וכל מילה מקבלת תשומת לב מיוחדת. משהו בו מאוד מזכיר לה דמות מספר של אשכול נבו, כשהוא מדבר על החברים שלו מהצבא ועל מי שהוא ועל לטרוף את העולם. הצורה שבה הוא הוגה את המילים, האופן שבו הוא מדבר על בני אדם. השתיקה לפני שהוא עונה לה, הכנות על אף שזו סיטואציה כל כך לא טבעית. כאן, מהמכונית הזו, כששום דבר לא קושר בניהם, ושום דבר לא קרוב בניהם, ועם זאת
הוא נעים לה, וקרוב.

הנוף נעים
הנהיגה נעימה
השיחה נעימה
והיא פתאום אדם בפני עצמו,
בפעם הראשונה
נעים לה להיות ה
בחורה הצעירה, שהיא
ונעים לה להציג את עצמה
כי אין הכרח, ואין המשך
ואין הוכחות להוכיח.

וכשהגיעו לבסוף, הוא אמר
מי יודע, אולי נתראה שוב.
והיא חייכה ואמרה,
נכון,
אולי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: