עליתי על זה.
אחרי ימים של השתבללות הבנתי; נעתי ונדתי מסביב לשנים האחרונות, סביב קפסולות זמן קדושות, כמו נץ חגתי, השתדלתי לא לטרוף, לא לנעוץ טלפיים, יש לי את כל החיים לעבור בלי זכרונות חדשים, הישנים צריכים להשמר לעת משבר

וההשתבללות היוותה דחף, והידיים והעיניים זזו מעצמן, וגמעתי כמו אדם שהולך במדבר, עוד יום ועוד יום. 7 שנים הן עניין לא פתור אצלי, זה תמיד חוזר, המספר הזה. והנה עברו 7 שנים, ואני נשמעת לעצמי בדיוק אותו דבר, ובדיוק אדם אחר, באותה נשימה.

ואני אוהבת אותה, והיא לא ילדה בעיניי, היא יותר חזקה ממני לעיתים. והמילים יוצאות ממנה בחוכמה, בחדות, הסכינים שלה יותר מושחזות משלי, אבל שתינו יודעות שהיה לזה מחיר. שלדברים האלה יש מחיר

הראש שלי ריק במשך שנים, אין לו מה לומר, אבל אין לו גם את אותה כמות כאב. הפצע המדמם עדיין קיים, אבל אחרת. אני מאפשרת לעצמי לנוע על פני זכרונות מתוקים, על פני רגשות אכזריים, שעוללתי ועוללו בי. ואני מגלה את עצמי ואת איך ההיסטוריה באמת נכתבה, ונוהגת בעצמי ברכות מפתיעה. ואחרי כל זה, מעזה להביט לראשונה על אהובי ההוא, והוא יפה בדרכו ומביך אותי בדרכו וזה יפה כי זה גם נעים לי, המבוכה הזו.

מה יש לי עם הילדים הטובים האלה שרואים בי יקום חבוי של טוב בעוד אני ראיתי בעצמי את התגלמות הרוע. ומה יש בי עכשיו שסולח לעצמי על מה שעשיתי לו, ורואה, כמו שרואים בסוף החיים, תמונות חולפות, עם כתוביות. אני ממש זוכרת מה הרגשתי באותו רגע, אז לפני שבע וחצי שנים. או יותר נכון, איך הרגשתי כמה אני לא מצליחה להרגיש, האטימות השתלטה עליי ונכנסתי לתוך מרה שחורה גדולה שנמשכה הרבה הרבה אחר כך. אבל אני יודעת היום שלא יכלתי לעשות אחרת, ולא יכלתי להיות נאמנה יותר משהייתי בזמן שתקעתי את הסכין.

ועכשיו אני מבינה משהו שלא הבנתי בימים האחרונים, שהיו מבלבלים ביותר ויכלתי לשמוע את גלגלי הנפש מסתובבים כפי שלא הסתובבו כל כך הרבה זמן, ועשיתי פאוזה ועצרתי, ונתתי למים לזרום מתחת לגשר, ונתתי למה שצף לצוף, וחיבקתי אותי ואת זכרונותיי. עכשיו אני מבינה:

יש לי כמה אהובים, והם חיים אצלי בראש. יש כאלה שאיתם שזרתי נפש בנפש, ויש כאלה שתמיד ישארו רחוקים, ויש אותי, שאני הרבה, המון דברים במקביל, כי אני מה שהם ראו בי, ואני מה שראיתי בי דרכם, ואני מי שהייתי איתם, ומה שהם עזרו לי להגיע אליו.

יש לי את המלאכים הקטנים שלי, שרצו ורוצים לתת לי את הכל. והיום זה שיאו של קרב שנמשך כבר שנים, להוכיח לעצמי שאני יכולה להתמסר לטוב (אבל כנראה שאני לא, ואלה הסוגריים הכי מפחידים שאי פעם כתבתי, אבל אני עדיין לא מוכנה. אז את הקרב העקוב מדם הזה, נשאיר ליום אחר)

יש לי את אלו שלעולם לא יהיו שלי.

ויש לי אותי, שמודה בפני עצמה (בהמשך לסוגריים הקודמים) שהיא לא פה ולא שם, אבן הספיר הזאת, היא לא שם ולא כאן, לא אחר כך ולא עכשיו. ואלה כנראה בשורות רעות ואיומות, אבל בנתיים, היא מוצאת את עצמה אוהבת (ולא כואבת,) את איך שהם נוגעים לה בנפש, או נגעו לה בנפש. חלקם משכו אותה מהבוץ וניקו אותה במים טהורים, והאחרים ניסו למרק פינות בנפש שלה, כי רצו לנכס לעצמם.

זה לא שיר הלל לעצמי.
אפילו להפך.
אבל זה כן המכתב החומל הראשון שכתבתי לעצמי
אי פעם
(אולי זה
הצעד הראשון לפרידה מתקתקה מעצמי
מקלידה ומוחקת
כי אלה מילים חזקות מדי
בסוף, משאירה בסוגריים)

זה שיר לבחורים היפים
שבדרכם הם כולם שלי
ודרכי שזורה בשלהם
כי הם הצילו את חיי
וזה
תמיד ישאר לי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: