דברים שאי אפשר לומר בקול

1.
באחד הלילות נ' אוסף אותי מחברה. במגרש החניה אני מחבקת אותו חזק ומרגישה התרוממות רוח מטורפת. עילאית ולא צפויה. תוהה לעצמי אם ככה מרגיש אושר. בתחילת הנסיעה אני מסתכלת מהחלון, מביטה בשלטי חוצות קטנים, אורות לבנים של העיר. היד שלו נוגעת בירך שלי, נעימה. ברגע הבא אני מתעוררת להכרה, מסתכלת קדימה, עדיין באותה ישיבה ברכב שלו, אבל כבר בחניה שמחוץ לבית שלי. בוכה בהיסטריה וצורחת. הצרחות העירו אותי. אני צורחת עליו, הייתי אמורה להיות אמא עכשיו, אתה לא מבין, הייתי אמורה להיות אמא, היו אמורים להיות לי שני ילדים, היו אמורים להיות לי שני ילדים ואני לא הבאתי אותם לעולם.

סיפרתי לפסיכולוג יומיים אחרי. על תחושת אובדן אמיתית, מוחשית, כאילו עברתי הפלות. תחושת אבל על ילדים שהייתי אמורה להביא לקסם. על הפנים שלו הורגש שהוא לא מבין מאיפה כל זה. על הניתוק אני לא זוכרת שהתעכבנו הרבה. אבל זו הייתה עוד סיבה שהתחלתי לשאול כל הזמן אם הוא חושב שיש לי הפרעה נפשית, ואם הוא יגיד לי בכנות אם הוא יחשוב שתפיסת המציאות שלי לא תקינה, ואיך זה מרגיש כשמאבדים את שפיות הדעת.

2.
באחד הערבים-שאחרי-משמרת בבר עם כמה מהצוות, חלקם קרובים וחלקם פחות, ברברנו ושתינו הרבה, עד שפתאום מצאתי את עצמי בתוך בכי, חזק, לא מותאם. לא מצליחה להבין מתי הוא התחיל, פשוט מוצאת את עצמי בתוכו. מספרת על הדוד שהואשם, מדברת על הנערה שכבר אינה, מדברת ומדברת. בוכה ובוכה. לא מצליחה להפסיק. התביישתי כל כך. גם בתוך הלילה וגם בימים שאחרי.

3.
גיליתי על מותו בערב שישי, כשהיד מושטת לפתוח את דלת המסעדה. צעקה שהיא זעקה פרצה מהגרון שלי. הוא חיבק אותי. בכיתי. ידעתי שאני צריכה להתאפס כי ההורים שלו בתוך המסעדה, מחכים רק לנו. התיישבתי בתחושה אטומה וביקשתי בתחינה שיזמינו לי מה שירצו. לא רציתי כלום, בטח לא לאכול, אבל לא הרגשתי נעים לבאס את הארוחה. אכלתי את ההמבורגר בשתיקה. בימים שאחרי חשבתי שאני בסדר, שאני יחסית גיבורה. דיברתי על זה, עישנתי הרבה, בכיתי. אבל המפגש בין האישי למקצועי החל להתערבב. באגביות שמקורה בורות, שהרגישה כל כך אכזרית באותם רגעים, גיליתי על המחלה הזהה ממנה סובל קרוב משפחה, על ההתפרצות הפסיכוטית. פתאום כל הסכרים נפרצו אל תוך הפחדים הגדולים ביותר שלא דמיינתי שיש לי – אני שעון מתקתק, אני בדיוק בגיל, והדור המדלג, והאחים שלי, והילדים שיהיו לי, והוא, מה הוא חווה ברגעיו האחרונים, כמה אימה מאחד עד עשר. העבר, ההווה והעתיד הפכו למציאות של אימה פטאלית, משתקת. אבל הרגשתי שאני בסדר. אני בשליטה. הלכתי לישון ביום שני מרוצה קצת, מהחוזק של עצמי. בשלוש בלילה התעוררתי צמאה כפי שלא הרגשתי מעולם. ניגשתי לכיור, זה הרגיש כל כך דחוף, שלא יכולתי ללכת למטבח. שתיתי מים והתמוטטתי על הרצפה. התעלפתי לדקות ארוכות.

4.
בשנים האחרונות הייתה איזה פנטזיה נעימה ותמימה באחורי הראש, להביא ילדים לעולם – ולאמץ אחד. בשנה האחרונה דגלתי בלדבר קצת יותר על מה שאת רוצה שיקרה, אז יצא שהיא עלתה, פעם או פעמיים. ואז, באחת הנסיעות בכביש הלא נגמר אל הדרום, נפל האסימון שהרגיש כל כך טבעי, להביא את כולם באימוץ. כל כך הרבה מחשבות: את בכלל לא רוצה ילדים כרגע, ומאיפה זה בא, וכמה זה לא קל לאמץ בישראל, ומחלות נפשיות, ותינוקות עם תסמונת אלכוהול עוברית, וילדים יהודים, וברור שאת עוד תתחרטי, מחשבות מחשבות מחשבות, אבל זה ברור. זה ברור:

שיש ילדים בעולם שצריכים אהבה
(הרשתי לעצמי לגלות לעצמי בשנה האחרונה,) שאני מפחדת מאוד מהיריון ומלידה. ומהשלכות גופניות ונפשיות (עד שסוף סוף מתחילה להתחבר לעצמי)
שאני לא רוצה להעביר הלאה את המטען הגנטי המשפחתי הפורה, כמו פוטנציאל העיוורון, האלכוהוליזם, הדיכאון, או את הפצצה שלא אומרים את שמה.

5.
תוכנית על מרכז פסיכיאטרי לאימהות ותינוקות, ספקטרום רחב ומגוון אבל הכל בתכלס טראגי, הצפייה מרגישה כמו הליכה על חבל דק. אני רואה את עצמי הפוטנציאלית בשני הצדדים וזרה לשני הצדדים ורוצה לברוח משני הצדדים רחוק רחוק רחוק. נזכרת בבהירות כמה מפחיד אותי לחשוב על להיות מטפלת, מאז. נזכרת במחשבה כמה כל הפרשים האלה באוניברסיטאות לא מבינים את הכובד והגודל. והתוכנית היא כמו לצפות בתאונת רכבת או סרט אימה, אתה מת שהוא יגמר אבל לא מוכן לעצור בעצמך.

אני לא סומכת על המוח העתידי שלי
אני יודעת שיש פוטנציאל לפצצות מתקתקות בתוך הראש שלי
עבדתי כל כך קשה כדי להגיע עד לכאן
מגיעים לי חיים טובים

זה כל כך הגיוני.
עכשיו רק נשאר שהעולם ישתף פעולה במאמץ להגן עליי מעצמי, בלי לדעת את כל זה בכלל.

6.
אומרת הרבה: התת מודע שלנו לא מציף דברים שאין לנו כוחות להתמודד איתם, כל דבר בזמנו.
מה זה עכשיו?