את הימים לפני חזרתי לארץ החלטנו להעביר בפלאיה. בערב הראשון, מסוחררת קלות, חזרתי להוסטל לבד, לעשן סיגריה לצד הבריכה, ומצאתי שם את כרים. את כרים הכרתי רק בשמו ומוצאו, מלחשושי הישראליות האחרות על הבחור היפה. התיישבתי לצידו והשיחה התגלגלה למחוזות רחוקים. דיברנו על ההווה, העתיד, דיברנו על ההורים שלנו, הוא דיבר בכנות על אבא שלו ועל כך שהוא אדם קשה, דיברנו על פירמידת הצרכים של מאסלו – על זה שההורים של שנינו חוו ילדות של הישרדות, לא היה להם מקום לפיתוח רגשי כמו שלנו יש, הם היו מוטרדים מדברים אחרים שבאו על חשבון זה, ולכן יש היום פער, ששנינו מרגישים, בנינו לבינם. דיברנו על פערים תרבותיים בנינו לבין האבות שלנו, ועל זה שהוא מרגיש לבנוני על אף שכבר שנים רבות שהוא לא חי שם.
כרים נראה קנדי מלידה. הוא נראה כמו ילד לבן, נוצרי ומנותק, ג'סטין ביברי מעט, דוש מאוד. והוא לא כל אחד מהדברים האלה, מסתבר. חוץ מהעובדה שהוא כן ילד, ילד בן 23.
עלינו לחדר שלו, אפשר לקרוא לה סוויטה. חדר פרטי גדול עם שירותים, מקלחת ומרפסת. הוא יטייל רק שבועיים ולכן החליט להתפנק. הוא היה לחוץ לגבי ניקיון וביקש שאשאיר את הנעליים בכניסה, זה הצחיק אותי. הוא שם פלייליסט של Cigarettes After Sex, אחת הלהקות האהובות עליו. ישבנו במרפסת. עישנתי. השיח על ההורים שלנו ובמיוחד על האבות, תפס תאוצה. הוא סיפר לי איך פעם היה במשבר נפשי ואבא שלו רק צעק עליו בטלפון. אני חושבת שסיפר שזו הפעם היחידה שצעק עליו בחזרה. היה שם חסך. אבל על אף הדיבור המעט ילדותי של כרים, והבדיחות הבוסריות שלו, וגילו הצעיר, היה בו משהו מאוד בוגר. על יחסיו עם אביו למשל, הוא הצליח להסתכל בעין לא כל כך פצועה ושברירית.
בשלב מסוים הוא ביקש להקריא לי שיר. בפנים התכווצתי. אמרתי לעצמי שזה הולך להיות מביך ואני פשוט צריכה לספוג את זה. אבל אז הוא פתח את הפה. עוד משפט ועוד משפט. הוא דיבר על אדם אחר, שמנסה לעשות שינוי, להיות טוב יותר, ובשורה האחרונה מגיע הפאנץ', משהו על זה שכל האדם הזה זה בעצם הוא שמביט בעצמו. וזה היה אמור להישמע כמו איזה פואמה שלומדים בשיעור ספרות בכיתה ט', רואוד נוט טייקן או משהו. אבל כשהוא סיים להקריא, יצא לי קצת האוויר. הרגשתי פתאום שהאדם שמתיימר להיות מתוחכם יותר, בוגר יותר – זו דווקא אני, והוא זה שבמילים פשוטות, חסרות יומרה, אומר את מה שאני גם רוצה לומר.
שמתי ראשי על כתפו ואמרתי, "אני רוצה להיות אדם טוב יותר. הכי טובה שאני יכולה. ואני לא יודעת איך עושים את זה." ירדה לי דמעה. הוא שאל, את בוכה? והיה מקסים. ורגיש. חיבק אותי בידו ואמר משהו מנחם, כנראה, "את תצליחי להיות". לא שהינו בדמעה הזו אחרי השנייה הזו.
משם כבר נכנסנו למיטה.
כשסיימנו, הוא סיפר שמהרגע שהגיע נדמה היה שאני לא שמה לב לקיומו בכלל, והרגיש שחייב להכיר אותי. עניתי שמהרגע הראשון היה לי ברור שהוא הבחור הכי יפה בהוסטל. ושחשבתי שהוא דוש. ושהסתבר שלא.
הוא אמר שהוא אף פעם לא מצליח לישון עם בחורות, גם לא ליד האקסית שלו, אבל שהוא רוצה שאשאר. כשפקחתי עיניים גיליתי שכבר בוקר. התארגנתי בזריזות ועמדתי לצאת כשהוא אמר, "היי, מה עם נשיקה?", "אל תהיה דרמטי, זה לא כאילו לא נתראה יותר".
אותו יום היה יום של חולשה ומילוי מצברים, ומרחק בריא של סקרנות. ליום שלמחרת כבר התעוררתי במצב רוח הרפתקני. חיכיתי לצוד אותו שוב. חיכיתי לרקוד איתו, להרגיש אותו ואת המשיכה שלי אליו גם במועדוני העיר. מול כולם. עיני נפלה על שמלה ירוקה, סקסית ולא מתאמצת, בחנות זולה. כרים, מסתבר, הלך לישון מוקדם, ואני עדיין במצב רוח שובב, רציתי כל כך. באתי לחדרו. גם בתוך חצי-שינה, היה עדין ונעים. הוא הפשיט אותי מהשמלה, שכבנו עמוק ומהר, נתתי לו נשיקת לילה טוב והמשכתי את הלילה.
יממה לאחר מכן, ביום הלפני-אחרון לטיול כולו, הסתובבנו לנו בדרך להצטרף לחבריו בים. אמרתי לו דבר שהתאפקתי לא לומר בקול רם כל הטיול – שהצורה בה השוטרים במדינות האלה מחזיקים רובים נראית לי כל כך מגוחכת, כאילו הם לא יודעים להשתמש בהם בכלל.
בים, כרים הצטרף לאחת השיחות שניהלתי בין הגלים, והתקרב אליי בנינוחות מול האחרים. נוגע לא נוגע, אוחז בי בחיבוק. המשכנו לדבר כך, בנינו ועם אחרים, כשהוא מחבק אותי במים. מחזיק בי. נעים לי.
בשלב מסוים כולם הלכו מהחוף ואנחנו החלטנו להישאר במים. כרים אמר שכיף לו ככה. גם לי היה. התנשקנו, התלטפנו, דיברנו על החיים, ידענו שזה היום המלא האחרון שלנו ביחד, וזה היה מוזר. היה לו צמיד מקסים, דק וכסוף עם חריטות עדינות של קישוטים. נהניתי ללטף את הצמיד, ואת ידיו החזקות והארוכות. כרים בחור נורא יפה, מבפנים ומבחוץ, ונקי לב. כרים – כפי שהסביר לי את משמעות שמו – היה מלא אצילות, נדיבות ורוחב לב. אמר שהוא לא נוהג לחלק מחמאות בדרך כלל, כי למילים יש משמעות רצינית ואמיתית בעיניו, אבל החמיא והחמיא. וידעתי שהוא מתכוון. דיברנו על פערי תרבויות, על האיסלאם ועל היהדות. הוא סיפר שכשהיה קטן שאל את אימו מה יעשה אם יתקל בישראלי, איך הוא אמור להגיב, ושהיא ענתה שישראלים הם אנשים לכל דבר והוא יקבל אותם באהבה וכבוד. דיברנו על החלום שלו לטייל בעולם, על התכנון שלו לפתוח עסק עם עיד, חברו הטוב ביותר, שהגיע לקנדה אחרי שברח מסוריה לבדו. על זה שכרגע הוא סוג של ברוקר, אבל בכלל למד ארכיטקטורה. בנוסף לכל, הסתבר שהוא גם מצייר. עם כל פרט מידע שגיליתי עליו, רציתי אותו יותר לידי.
בשלב מסוים השמים התקדרו ויצאנו מהמים. החולצה שלו הייתה עליי, הייתי יחפה. הילכנו מהחוף אל השדרה הראשית והתחלנו ללכת לאורכה, חושבים באיטיות מה נרצה לאכול. כבר היינו במרחק כמה דקות מההוסטל. נחיל תיירים מולנו ומאחורינו.
הבטתי ימינה באגביות. שלושה מטרים ממני עמד מקסיקני בגילאי ה-40 לחייו, במבט מבולבל, כשמראשו ומצווארו ניגר דם רב. המחשבה הראשונה שעלתה לי היא לשאול את כרים אם הוא חושב שזה דם, או הצגה לתיירים. המחשבה השנייה הייתה שאין סיבה שתהיה הצגה כזו לתיירים, ושזו מקסיקו – זה כנראה דם. הוא נראה כאילו דקרו אותו בראש ושיספו לו חלק מהצוואר. הספקתי להוציא מהפה, "look, he is bleeding, do you think we need to help him?",
והתחילו יריות.
צעקות. כולם רצים באמוק מטורף, מאחורינו ומלפנינו. היריות חזקות מאוד, כלומר, קרובות אלינו מאוד, והן לא מסתיימות. הוא אוחז ביד שלי חזק וצועק, "RUN". שוב ושוב. אני מבינה שאנחנו רצים כדי לחפש מחסה. ומשום מה השדרה לא נגמרת. אין אף רחוב מקביל לפנות בו. אני רצה וחושבת על שני דברים בו זמנית – אחת, שזה לא פיגוע ושהפחד שלנו הוא מכדור תועה. וכל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה איזה מפחיד זה להיות בפיגוע. כי פה, אני מפחדת פחד מוות ובכלל לא מנסים לירות בי. אבל בפיגוע – את המטרה. יכול להיות שברגע זה מכוון לך אקדח לגב ויורים בך ובום. אני חושבת על הפיגוע בדיזינגוף. חושבת שוב – איזה פחד.
הדבר השני שאני חושבת עליו, הוא שאני יודעת שאני עומדת ליפול. כרים חזק וגבוה ועם נעליים. אני יחפה ועדינה ממנו ולא בכושר. הוא מחזיק אותי ורץ כל כך מהר, ואני מתעופפת בצעדים באוויר כמו איילה. ידעתי שאני עומדת ליפול, כבר עשרה צעדים לפני שנפלתי. אבל לא הצלחתי להגיד כלום. הפחד היה משתק ולא יכולתי לבזבז את האוויר על לדבר. ואמרתי לעצמי, רק תמשכי עוד כמה צעדים. ותשלימי עם זה שאת עומדת ליפול, זה בסדר.
נפלתי. כרים גרר אותי מהרצפה, הרים אותי לעמידה, החזיק לי את היד שוב ורץ. התחלתי לבכות בהיסטריה. הגענו לרחוב מקביל, ברקע עדיין יריות. תיירים אמריקאים בגילאי ה-60, שנראים בקטע של רובים (איך נראים אנשים בקטע של רובים?), תהו למה אני בוכה ואם קרה לי משהו – *קרה קרה*, ולא הצלחתי להבין למה מה שקורה זה לא מספיק. כרים ניסה להרגיע אותי, ובכלל לא שמתי לב למה שסיפר לי אחר כך – שהוא מישש אותי בהיסטריה בכל הגוף. מיד אחר כך עטף בחיבוק וניסה להרגיע.
הפלאפון שלו נפל במהלך הריצה, בלב היריות שעוד נמשכו, עוד דבר שהבהיר לנו כמה קרובים ליריות היינו. הוא הלך לחפש אותו ואני המשכתי לבכות. פחדתי שיקרה לו משהו. כשהוא חזר הוא חיבק אותי שוב ואני הורתי לעצמי להתאפס ומהר. הפסקתי לבכות. רק אז קלטתי שיורד לי קצת דם מכמה מקומות בגוף, בגלל הנפילה.
אנחנו רוצים כל כך ללכת משם, ומחליטים להתקדם. ההמולה ממשיכה, השוטרים שזלזלתי בהם שעה קלה קודם, כבר הגיעו במהירות וחסמו את הרחובות. לא מצאו את היורים עדיין. קרב יריות של הקרטל. השמועות אומרות שכמה סוחרים מתו. נדמה שכל האנשים סביב המחסומים הם קהל מציצני שמחכה להתפתחויות, אקשן, דם לצלם לאינסטגרם. בפנים, אני עדיין לא רגועה, שהם לא יצוצו פתאום, שלא יתחדשו היריות. הרחובות חסומים. כרים עוצר לקנות פיצה. הוא הולך ומתנתק.
הוא לא רוצה חיבוק. הוא בקושי מתקשר, לא ממש מסתכל לי בעיניים. אומר שהוא בסדר. שהוא רק רוצה לחזור להוסטל. אנחנו מגיעים, החברים שלו כבר מחכים לנו שם, מחבקים אותו ואותי חיבוק חם, מתעניינים ודואגים. אני ממשיכה לברר איפה הישראלי שלא עונה לי בנתיים. כרים עולה לחדר. כשהישראלי חוזר ואני מפרטת את האבחנה המודאגת, הוא מציע ללכת לדבר איתו – כישראלי-למוד-קרבות לאחד-שהרגע-חווה-קרב.
אני נכנסת לחדר של כרים, "רק רציתי לראות את הפנים שלך". מעיניו אני מבינה שאני רצויה. הוא מספר שהוא הריח את אבק השריפה, מרוב שזה היה קרוב. הוא מספר שלשניות ארוכות מאוד, הוא היה בטוח שנפלתי כי נוריתי. בגלל זה מישש אותי כך. הוא נבהל כל כך, שקרה לי משהו. שאני עומדת למות. אני מבינה שהוא חווה טראומה כפולה. אני אומרת לו שאני מרגישה טוב בזכותו, ובעיקר כי בכיתי – זו הייתה הדרך של הגוף והנפש שלי לפלוט את המתח, ושהוא צריך לפרוק מתח גם. שהדבר הכי טוב שהוא יכול לעשות בשביל לצאת מהתחושות האלה, של הניתוק, זה קודם כל לדבר על זה. "חצי מגברי ישראל נמצאים בפוסט טראומה, כי הם לא מדברים על מה שעבר עליהם, כי הם מרגישים צורך להראות גבר-גבר", הוא מסתכל עליי כמי שנגעה בנקודה ואומר "אני מפחד להרגיש לא גבר", "בשבילי אתה גבר, לא משנה מה.".
אנחנו נכנסים למקלחת. ברקע סיגרטס אפטר סקס, המקלחת תחת אור מעומעם, אנחנו בתוך סוג של בועה או חלום. אני מחבקת אותו. הוא מחבק אותי ומתחיל לבכות. שם את היד על הפנים כדי שלא אראה. אני מלטפת את השיער והעורף שלו, "אני כל כך שמחה. אני גאה בך. אתה מדהים". הוא מסיים לבכות אחרי כמה שניות קצרות ארוכות. לא רוצה חיבוק, רוצה רגע לבד במקלחת. כשהוא יוצא אל החדר אני מרגישה שמשהו באוויר השתחרר. "אתה יודע מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו, כדי לשחרר סופית ולהתמלא באנדורפינים?"
אנחנו שוכבים וזה ממש טוב. למדנו להתאים את הגוף שלנו אחד לשני.
מאוחר יותר, אני שוכבת עליו ומלטפת אותו. משמיעה לו מעט שירים עדינים שמכירה בערבית והוא מתלהב, שמה מוזיקת אינדי רגועה. אנחנו מדברים מעט. "אני מרגיש כל כך רגוע", הוא חוזר שוב ושוב.
בסוף הוא נרדם. אני מנסה להעיר אותו עוד פעם פעמיים לעוד סיבוב סקס, לעוד קצת זמן ביחד, זה הלילה האחרון שלי איתו. אבל הוא ישן כמו מלאך – אותו ילד מקסים שאמר שלא מסוגל לישון עם אחרות. אני לא מצליחה להירדם וומבינה שאמנם חשבתי שהמתח התפוגג, אבל נתתי לכרים מהאנרגיה שלי, ועכשיו אני קפוצה כולי. הבר נסגר מזמן, והמציאות היא שאני כבר לא יודעת להירדם בלי אלכוהול. תוכנית החירום היא קצת וויד, וגם את זה אין לי. השגתי מעט, מה שהשפיע כנראה כפלסבו, והצלחתי להירדם לקראת בוקר.
בכל פעם שאמרתי לכרים שכואב או שורף לי מהפצעים של הנפילה – אפילו אחרי שחזרתי לארץ – הוא לא הצליח להיות אותו בחור רגיש שהוא תמיד. כמו תקליט חוזר, הדף, ביטל ואמר "אבל כל זה לא משנה. העיקר שאת חיה. העיקר שאת חיה".
בבוקר האחרון, היה לנו מעט זמן יחד. היה קשה להיפרד, אבל לא הראנו את זה. הוא הודה לי על היותי הישראלית הראשונה שהוא הכיר, ושחשפתי אותו לדברים שלא ידע. אמרתי לו שהוא היה חווית סיום נפלאה למסע מדהים. הוא אמר שהיה לו הכי מדהים ומיוחד איתי. נתן לי את החולצה שלו במתנה, זו שהתעטפתי בה אחרי המקלחת של ליל אמש.
נפרדנו בתחנה, והחזקתי חזק את הלב. הורגלתי במסע הזה, באנשים ובפרידות ובפרידות מאנשים, אך זו הרגישה מעט שונה. הכרות מרחיבת לב. לצד רגשות אחרים, הרגשתי הכרת תודה.
בימים הראשונים בארץ, כרים התקשר אליי כל יום לשיחה ארוכה. היה לו קשה להתנתק. נהניתי כל כך מכל שניה של שיחה, על אף שידעתי שבסוף יגמר. הוא המשיך לומר – הוא לא טוב בלשמור על קשרים ואנשים תמיד נעלבים, אבל שאני אזכור שהוא תמיד פה איתי. ותמיד ירצה לדבר איתי, מתי שארצה. פנטזנו על ביקור שלו בסיני כשיגיע לביקור השנתי שלו בלבנון, ביקור שבו ננעל בחדר שבוע, רק הוא ואני, סקס, שקט וים ללא הפסקה. על אף חוסר הנטייה שלו להחמיא, לדבריו – המשיך לומר דברים מהממים כל הזמן, כל משפט מתוק ויפה ונוגע מהשני – "בדרך כלל אין לי רגשות וקשה לי להרגיש, אבל יש לי רגשות אליך", "אני מרגיש שאת מתנה שקיבלתי בחיים", "You are a beautiful human, god bless you for that".
מילים ומשפטים שהם מתנות קטנות. כאלה שיזהרו בחושך בכל פעם שארצה להביט בהן, כמו האור הירוק מעבר לאגם. האגם המפריד בין קנדה לישראל, בין חיים בעולמות נפרדים.
הוא שאל אותי מה שכבר שאל פעם או פעמיים כשהיינו יחד במיטה – "אני מרגיש שאת רוצה לומר משהו, יש משהו כזה?", וידעתי שזה הוא שרוצה לומר דבר מה. ולא לחצתי. כששאל במרחק הזמן והמרחב, הפניתי את השאלה אליו, הוא היסס מעט ואמר, "בנסיעה, הקשבתי לשירים של סיגרטס אפטר סקס שמזכירים לי אותך, וחשבתי עליך. לא רציתי להגיד את זה, אבל גם בכיתי, חשבתי עליך וירדו לי דמעות, ואמרתי לעצמי: אני צריך את הבחורה הזאת לידי, לא רוצה, צריך". זה היה מתוק כל כך. שוב החזקתי את הלב חזק.
בדרך זו, התאבל על הפרידה, על הסיום הכפוי. דרכי לעומת זאת, הייתה להזמין לעצמי צמיד זהה לשלו. מוחשיות שתלווה אותי כל הזמן, תזכורת – המסע היפיפה שעברתי, תחושת החופש המשכרת, ההזדמנויות הבלתי נגמרות, וכרים אחד.
Gods and Monsters 